הרכב השוגייז – The Underground Youth חרך את המרתף בלבונטין 7
ההרכב הבריטי The Underground Youth חזר לביקור בתל אביב בעקבות האלבום החדש Montage Images of Lust & Fear, יום ראשון, לבונטין שבע.
אז שלוש שנים וקצת אחרי ההופעה הקודמת שלהם פה ב-"אוזן בר", חזרה אלינו להקת השוגייז – פוסט פאנק The Underground Youth (הם פעילים מ-2009 והוציאו כבר עשר אלבומים ולא מעט סינגלים ואיפים) להופעה נוספת, הפעם במועדון לבונטין 7. זכרתי שההופעה הקודמת שלהם השאירה עלי רושם חזק, זכרתי את ה-"דו קרב" של גיטרות בין הסולן שלהם קרייג דייר והבאסיסט בתוך רעש מהדהד אינסופי כזה. אז היה ברור שההופעה השנייה שלהם היא הופעת חובה עבורי. בעיקר כשהאלבום האחרון שלהם שיצא השנה, Montage Images of Lust & Fear עשה רושם כאלבום "מלוכלך", אפל ומעורר עניין רב גם אם לא כזה שמתיימר להמציא את הגלגל.
השירים באלבום הזה מושכים בחלקם למקום שהוא מלא מתח ודיסטורשן בוער (The Death of The Author) ובחלקם לנקודה נגדית של התבוננות והסתכלות (I Can’t Resist). קרייג דייר הוא סולן שיודע לייצר מתח ודרמטיות דווקא מתוך קול מלא ומרחף שבאופן מוזר נשמע לעיתים דווקא על גבול האדישות והנונשלנטיות באלבומים של ההרכב הזה, הוא פשוט יודע לשבת טוב על כיסא מספר הסיפורים דרך שירים שהם סוג של סיפורים.
המופע הפותח
אז מה היה לנו בלבונטין בליל ראשון ? הנוכחות במועדון התת קרקעי הייתה מאוד גבוהה (להערכתי כ-120 איש היו שם) ואת החימום פתחו שלישיית בנות מגרמניה (שתיים מהן, עדי קום ופז בונפיל הן ישראליות שפועלות כרגע בעיקר מברלין) שעונה לשם Jealous שכבר הופיעו פה בלבונטין בתחילת 2018 וזכרתי גם אותן לטובה (אז היה להן מתופף שהתחלף במתופפת). את פז בונפיל ראיתי לפני כמה שנים באחד הערבים שבו מועדון "הצימר" התארח בבית פיתקית ובאותו לילה הופיע שם גם ההרכב Behave שבו פז הייתה גיטריסטית וזמרת (יחד עם נועם גודארד על גיטרה ושירה ואיציק אביזוהר על הבס) וזו הייתה הופעה אינטנסיבית מאוד שהפילה לי את הלסת, הם באמת ניגנו שם משהו שלא רואים כל יום באינדי התל אביבי, למרות שזו הייתה הופעה קצרה יחסית של 25 דקות. אבל איזה 25 דקות !
כמה שנים אחרי זה וכשפז מתגוררת בברלין הייתה ל-Jealous הופעה בלבונטין לפני שנה וחצי, הופעה שהייתה לא רעה אם כי קצת בוסרית ונראה היה שעדי ופז עדיין מחפשות את הכיוון שלהן. אז מה מנגנות Jealous היום ? הן נתנו סט חצי שעה של פוסט פאנק גאראג'י מלוכלך כזה, פז עם איפור ותלבושת גלאם הולמת עומדת מולי עם הגיטרה שלה, מימיני המתופפת Alice Huet ובצד השני של הבמה אני מבחין בעדי קום (או Dana Joe בשמה כאומנית אלקטרונית) עם גיטרת הבס שלה. גיטרות מנסרות מימין ומשמאל, מתופפת דומיננטית מקדימה ויכולת שירה ומשחק לא רעות בכלל מצד 2 הגיטריסטיות והתוצאה היא גאראג' פאנקי כזה עם הרבה צעקות ומאוד כייפי. בהמשך עדי מלבישה על האצבע שלה צינורית כזו שהופך את הבס שלה ליותר בלוזי וגרובי כזה. לא סתם חשבתי שהן מאוד טובות, עובדה שקניתי את הקלטת שלהן (שהיא בעצם האלבום היחיד שהן הוציאו עד היום ושמו Whats Your Damage) בקופה כשנכנסתי. הן היו חימום הולם, אין ספק.
מחתרת הנעורים
אחרי הפסקה של כמה דקות עולים חברי “The Underground Youth” לבמה, ההרכב כמעט זהה לזה שהיה פה בפעם הקודמת פרט לגיטריסט אחד שהשתנה בהרכב. ההופעה מתחילה לרעש של ניסורי גיטרות, והחבר'ה מתחילים את ההופעה ב-Sins מהאלבום האחרון. קרייג עומד מולי ואני ישר שם לב לידיים המקועקעות שלו עם כל מיני ציורים ססגוניים, מאחוריו אשתו אוליה על התוף שבו היא מכה נמרצות, מימיני הבאסיסט מקס ג'יימס ומשמאלי הגיטריסט לאונרד קאג'.
זו הייתה הופעה של שעה וחצי של שיכרון חושים של ניו – ווייב עם דיסטורשן שעוטף אותך מכל הכיוונים, זה הזכיר לי את ההוריקן היפני שחוויתי בהופעה של ההרכב היפני Mono בבארבי לפני כמה חודשים אבל הפעם מדובר בהוריקן בריטי. קרייג מקדימה לוכד את תשומת הלב שלי ושל המצלמה שלי בשירה הנונשלנטית שלו, הוא הצלע המרכזית של ההרכב הזה, אשתו מזיעה מאחוריו בבגד עור שחור כשהיא נותנת לו את הגיבוי של התוף שמולה ו-3 גיטרות מקדימה נותנות את מסך העשן שמלווה אותנו כל ההופעה. מה הופך להקה או הופעה לכזו שמצליחה להרים באוויר את הקהל ? החבר'ה האלה יודעים להלחין לחנים טובים, הם גם נגנים מעולים ומאוד רועשים, יודעים ליצור את אפקט ה-Wall of Sound שהקהל הישראלי כ"כ אוהב אבל הם מספיק חכמים ליצור "מלודיות" שמורכבות מתווים פשוטים בלי להסתבך במעברים אובר מתוחכמים כמו להקות פרוגרסיב, ולכן הלהקה הזו כ"כ טובה בלהעביר את המסר המוסיקלי שלה למרות שאין פה איזושהי המצאה של הגלגל או סגנון מוסיקלי חדש שלא שמענו מקודם.
ירידה ראויה לציון
הם ביצעו די הרבה שירים בהופעה הזו, כמעט את כל האלבום האחרון פלוס שירים מאלבומים קודמים, ראויים לאיזכור במיוחד היו הביצוע שלהם ל-Half Poison / Half God שמדבר על אשה שלא ברור אם היא שטן או מלאך, אבל בעצם כמו שהשיר אומר "She’s Just Like You & Me, She Can’t Control Her Dreams", ז"א בכל אחד מאיתנו יש פוטנציאל לטוב ולרע.
גם הירידה של קרייג לרחבת הקהל לביצוע של The Death of The Author ראויה גם היא לציון. תוך כדי שהוא הסתובב במין מעגל אליפטי איטי כזה בתוך הקהל, שמתי לב שיש בשירה של קרייג בשיר האפל הזה אותו סוג של מתח ואינטנסיביות שג'ים מוריסון יצר כששר את The End….והקהל הישראלי מעריך מאוד את החבר'ה האלה שיורדים מהבמה לתוך הקהל תוך כדי הופעה, אוהבים את המחווה הזאת.
השיר לפני האחרון I Can’t Resist נותן הרבה מקום לשירה של קרייג בתחילת השיר, וכשהתוף של אשתו והגיטרות המנסרות נכנסות למיקס קל להבין למה זו להקה כ"כ טובה במה שהיא עושה, השירים פשוט אפקטיביים מאוד ואי אפשר להישאר אדיש מול הופעה כזו שסוחפת אותך פנימה. Mademoiselle סגר את ההופעה אחרי שעה וחצי. אם זה היה תלוי בנו, ההופעה הייתה יכולה להמשיך עוד שעתיים ככה בכיף.
על הבאת ההרכב The Underground Youth לארץ אחראית חברת המון ווליום.
קטעי וידאו מהמופע
