מופע קאמבק ללהקת הפאנק העברית מיבנה במועדון בארבי ת"א, 30.08.2012, עשר שנים אחרי. נכח, האזין, צפה ותיעד -יובל אראל.
בקצרה אפשר לאמר כי הפאנק לא מת, המהפכה החברתית תגיעה רק דרך מעצבי הכרבולות ועונדי הנזמים. כן, משפט זה אמור כבר עכשיו לסכם את האווירה שהייתה אמש במועדון בארבי בתל אביב במהלך מופע האיחוד אחרי עשר שנים של להקת הפוסי של לוסי.
שירי הפוסי עדיין בועטים ומכאיבים ישר בבטן, כאילו ולא חלף עשור שנים, האלבום "צב 8" נכתב במהלך שירותם הצבאי של חברי ההרכב וביטא באמצעות תריסר שירי פאנק בעברית את המציאות הקשה בישראל של שנת 2002.
אמש הוכיחו המוסיקאים כי למרות השנים שחלפו מאומה לא השתנה, הכל רלוונטי ולמעלה מכך.
מופע האיחוד\קאמבק שהתקיים לקראת סוף השבוע קיבץ בכניסה למועדון בארבי כמה מאות צעירים המנסים לשמר את אופנת הפאנק שהייתה רווחת בשנות השמונים של המאה הקודמת, עגילים, נזמים, קרסים, כרבולות, שיער צבעוני, בגדי שחור קרועים מעוטרים ברשתות שחורות, קצת פאתטי בעידן בו חיי החברה מתנהלים בגילאים האלו דרך הסמארטפונים והרשתות החברתיות.
לפני עשר שנים ביום שישי 02.08.202 הופיעו חברי הפוסי של לוסי בפעם הראשונה עם שירי האלבום "צב 8", זו הייתה גם ההופעה האחרונה עם עומרי גולדין אשר נרצח יומיים לאחר מכן בפיגוע טרור בקו 361 בצומת הר מירון.
האלבום "צב 8" קרא כבר אז ל"גיוס למאבק חברתי", לשיוויון ותיקון חברתי, שיריו נועדו לעורר חברה שהייתה שבויה אחר הבטחות הפוליטיקאים, חברה שהייתה עסוקה במראה החיצוני ולא במהות, שהייתה כבר אז עבד לטמבלויזיה, חברה שחזה לימי הביניים, כאשר העשירים משעבדים את העניים ולאף אחד לא אכפת.
עתה, שנה אחרי הנסיון להרים מהפכה חברתית בארץ, ולאחר שחברי ההרכב בגלגוליהם השונים נטלו חלק בנסיונות המרי, הן כאזרחים ממורמרים והן כאמנים הבאים לזעוק את זעקת ההמון הדומם מסתבר שהשירים מאז עדיין רלבנטים ואף למעלה מכך.
כל זאת הביא את החבורה שגדלה ביבנה, הספיקה להתבגר מאז, להתמסד ולחוות תובנות באספקט הזמן לחזור ולהתאחד מחדש, לעורר את האלבום שוב לתודעה ולערוך מופע איחוד, שיבה לתודעה.
את חברי הפוסי של לוסי פגשתי לפני מספר ימים, כאשר התארחו בתוכניתו של לאון נפולאון פלדמן בקולה קמפוס, אז מלבד ביצוע של מספר שירים, ישנים וחדשים הם גם סיפרו על אז ועכשיו. אפשר להאזין לתוכנית כאן.
זר כי היה מגיע אמש לבארבי לא היה מאמין שאכן אנו בשנת 2012, מראה הקהל הדחוס, הדוחף, מנפנף בידיו כפרופלורי מטוסים, שואג את מילות השירים וחי את המחאה המוסיקלית הזו מחדש הבהיר אחת ולתמיד כי יש עם מי לעשות מהפכה, הם אמנם לא הפרצופים החביבים שכל אם יהודיה הייתה רוצה לראות בביתה אבל הם חלק מדור העתיד, הוא הדור שבסופו של דבר ישאר כאן ויצטרך לשאת בנטל הקיום של העם.
חברי הפוסי של לוסי, עמית אדן בשירה, נטע גופן בגיטרת בס, ארז שמידע בגיטרה חשמלית, אסף שיש בגיטרה חשמלית, אסף מיידן על התופים וגור שפיגל על התופים עלו לבמה בחצות, שעה לאחר מופע מייגע ודוקר של "Kids Insane", סוג של פאנק דור 3.5 ואחד שלנדא רמון עם אקורדיון ושטויות, הקהל כבר חומם עד נקודת רתיחה..
דקות ספורות לאחר הפתיחה עם השיר דור סינטטי, השיר הפותח של האלבום, עמית אדן כבר ניצב במכנסיים קצרות בלבד על הבמה כשגופו מעוטר בסדרת קעקועים מגוונת –
תכננו ת'מחשבות שלכם כדי לזכות בהכרה | תסרסו את עצמכם כדי לרצות את החברה | הסטריאוטיפ יוצר לכם את ההתנהגות | אך בתוך תוככם אתם ריקים ממהות | תזייפו ת'אומנות, תזייפו ת'רגשות | תזייפו את האורגזמה תזייפו ת'חלומות | תזייפו את החיוך, תזייפו את הכאב | הדימוי חוסם לכם את מה שבלב…
האות ניתן, המופע החל לנסוק אל תוך הלילה, שיר מחאה אחד אחרי השני, אחד השיאים מגיע ב"שמים עלינו זין" –
הם חיים על השקרים | הם חיים על השחיתות | הם חיים על המתים | הם חיים על השנאה | הם חיים על הכעס | ואנחנו כמו טיפשים | יושבים בחוסר מעש | שמים עלינו זין..
ואז מגיע השיר החדש, או יותר נכון המחודש – "לא אצלנו בשכונה", שירו של דן אלמגור שנכתב לפני 44 שנים למחזמר "אל תקרא לי שחור" שעסק בגזענות ואפליה עדתית, כך כך רלוונטי כעת, אחרי העליהום הציבורי של תושבי שכונות דרום תל אביב על העובדים זרים ופליטים בשכונת התקווה, החליטה הלהקה להלחין את השיר מחדש –
אני תמיד בעד שיוויון בחוק וצדק ואחווה | גם לשחור מותר לשאת ראשו בגאווה | חשוב שהוא יהיה אדם חופשי ובן חורין | כולנו בני אדם – הלבנים והשחורים | רק לא אצלנו בשכונה!
עמית אדן פונה לקהל, כעת זה הזמן לנאומים, תוכחות חברתיות, הוא מבקש מהקהל להסביר פניו לפועלים השחורים שמסתובבים בעיר, לתת להם תחושה של רצויים כאן, הקהל נענה במחיאות כפיים, מודעות חברתית? מסתבר שמתחת לכרבולות, הנזמים וסמרטוטי הבגדים מסתתרים צעירים בעלי מודעות אנושית.
המופע כבר בתאוצה מלאה, הם, הפוסי, משלבים שירים חדשים לצד שירי האלבום המקורי, עולים גם כמה אורחים, האמת, לא את כולם אני מכיר או מזהה, הנה יונתן לב מסטריט מיוזיקס עולה לחגוג, והנה מצטרף כעת כוכב מטאל רציני, אביטל תמיר, סול להקת "בצפר" הצלחה ישראלית בעולם ההארדקור. יש כבר זינוקים מהבמה לקהל, פוגו שמוגו מתחולל כל הזמן מולה, אלו שדואגים לאברי גופם נמצאים על הרמפה העליונה, לא מעיזים להתקרב לבמה, הלילה חוצה כבר את השליש השני שלו, המופע מתקרב לנקודת האל חזור כעת מתבצעת מחרוזת של שירים, מפה ומשם, אנגלית, עברית, החגיגה בעיצומה.
ואז זה מגיעה, הדקות האחרונות, הרוח הפיאודלית, היא היא המוטו של האלבום, ההשוואה הנוראה לימי הביניים החשוכים, לדלות, לנבערות, לשלטון ההון על ההמון –
הרוח פיאודלית | של מי המדינה? | של אנשי הכסף | או אנשי הנשמה | הסוציאליזם מת | הכסף פה שולט | כבוד האדם נרמס | למישהו פה איכפת | ברוכים הבאים לשנות האלפיים | ברוכים הבאים לימי הביניים…
קצת פאתטי, לפני מספר ימים במועדון הזה, באותו מקום, עמדו אנשי הגרעין הקשה של המחאה החברתית 2011- 2012 וחגגו השקת ספר המתעד\מתאר את תהליכי המהפכה האחרונה, בדיווח בתקשורת אפשר היה לראות את דלות הקהל, את החגיגה העצמונית של מי שבפועל נכשל בהובלת תהליכים חברתיים במבחן התוצאה, והנה כעת, הקהל האחר, לא מנהיגי המחאה, אלא ההמון, אנשי הנשמה, מכרכר כאן לצליליה.
וכעת מגיעה הפינלה לחגיגה, כמה שעות לאחר שעמלק האירני וחבורת כלבי האיסלם המטורף מבזים את יו"ר האו"ם שמו"ם וקוראים למחוק את הציונות, והנה זה בא – "היום שבו נחרבה המדינה", שיר אפוקליפטי המסיים הן את האלבום והן את המופע –
האש המבערת השתלטה על ההמון | הרחובות נטושים אימה בכל פינה | היום שבו נחרבה המדינה | האדמה נצבעה לפתע באדום | איש לא צפה את היום האיום | המטיפים הדתיים לא הספיקו לשאת תפילה | היום שבו נחרבה המדינה | הדגל הכחול נשבע שחור פחם | את ההמנון לא ישיר שוב אף אדם | סיסמאות התמוססו מול אחדות שלא היתה | המצב תקע אותנו באותה פינה | שתיקות ותהיות שנשארו עוד באויר | הר חורבות במקום בו עמדה העיר | התקווה שהתנפצה אל מול מבחן המציאות | מומחים אמריקאים עוד בודקים את הטעות…
המופע מסתיים, יוצאים לרחוב המהביל בשולי הקיץ, המדינה עוד עומדת על יסודותיה, מבעד לספוגי אטמי האוזניים הצלצולים עדיין ממשיכים.
אפילוג
הבוקר אמר נטע גופן – "כל הופעה של הפוסי של לוסי מורידה לי שנה מהחיים וקמתי היום עם חיוך ענק ועם דמעות בעניים. זה היה חוייה בתלת מימד כפול שלוש, והיה מטורף לראות את הבארבי ככה.מי שהיה נראה לי הרגיש שיש אנטיתזה לכל החרא בעולם, ואפשר לראות אותו מסביב. ראיתי אתמול מיליון אנשים שאני אוהב, אנשים שלא ראיתי שנים, אנשים שרוצים לשנות את העולם, וקהל שבא לטרוף תבארבי.אני הולך שניה לשתות קפה כדי להגיד תודה כמו שצריך, אבל שניה אני מפזר תודה באויר לכל מי שהיה חלק מהנס הזה. מבחינתי אתם ה"טובים" והם "הרעים"."
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע
https://www.facebook.com/media/set/?set=a.10151120407134654.459934.721654653&type=1&l=855e9ad833
לחצו לצפייה בגלריית תמונות שצילם גל בזל, הצלם שלא חשש לעמוד במרכז הפוגו…
https://www.facebook.com/media/set/?set=a.3934678120323.162858.1080917317&type=1
לחצו לצפייה בגלריית תמונות שצילמה דפנה טלמון, הצלמת שלא יודעת פחד מהו…
https://www.facebook.com/media/set/?set=a.10151207488587780.515404.726757779&type=3
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מארוח של הפוסי בקולה קמפוס
https://www.facebook.com/media/set/?set=a.10151089606784654.455417.721654653&type=3&l=89b085ba4d
וידיאו – קמצוץ מהמופע
תגובה אחת