כל הדיווחים בצל המלחמה מרוכזים במדור החדשות

חדשות הסצנה

רלוונטי או לא, The Voice

הצצה לפרק האחרון בתוכנית הריאליטי למבקשי חשיפה במוזיקה, הערוץ השני – The Voice , ראשון, 22.06.2014, הציץ ונזכר – יובל אראל.

דרור לוקאץ', רוקר, קמלוט. צילום: יובל אראל
דרור לוקאץ', רוקר, קמלוט. צילום: יובל אראל

זה התחיל בפרומואים לקראת ראשון בערב, נותנים לך טעימה קטנטנה מהמתוכנן, אתה מזהה דמויות, הזמר הזה, הזמרת ההיא, הם התחככו בך בעבר, פעם כאן, פעם שם, מה פתאום הם מבקשים לככב על המרקע? הבלוג בוחן ומנסה לענות, זו לא כתבה ראשונה בהוויה הזו…

הכעס החל כבר מהפרק הראשון בעונה הנוכחית של תוכנית הריאליטי The Voice, כאשר בנו של זהר ארגוב שימש מקדם רייטינג לתוכנית, דמות מיוסרת בפני עצמה שהודחה בידי ההפקה מהתוכנית חודש לפני השידור, עניין פעוט שלא הפריע לעשות בה שימוש כמקדם רייטינג…

כאשר התיישבתי לכתוב את הפוסט הזה ריכזתי את החומר הנוגע לכל המתמודדים שכבר נסקרו כיוצרים ומבצעים עצמאיים כאן בבלוג, לא רק בעונה הנוכחית, גם הקודמת, אבל אין זה סוד שאמנים מבקשים באמצעות המימד הטלויזיוני להגיע לחשיפה, אז עצרתי, התמקדתי רק בדמות אחת, דמות שהתייחסות אליה הייתה הן קיצונית מחד והן פאטתית מאידך, השופטים הוצגו במערומיהם!!!

שבוע שלישי לתוכנית, מה הגימיקים הפעם? אחד כבר לא ילד, מת על רוק, זמר, מצויין, רוקר בנשמה, בסצנה המקומית חי את שנות השבעים,  הולך על סטלה מאריס, כבד קצוץ, גם בלהקת רוק מנתניה הוא נוגע –BURN, החומרים לא ממש מקוריים, גרסאות מחווה, הגל הזה עדיין קיים, אבל לא ממש מוכר, לא באמת חיים מזה, כל פאב מנסורת במושב כלשהוא בשום מקום כבר מעדיף זמרים צעירים שיבצעו משיריהם, התחרות קשה, ההחלטה גם היא לא קלה.

מתמודד דרור לוקאץ'. צילומסך מיוטיוב
מתמודד דרור לוקאץ'. צילומסך מיוטיוב

דרור לוקאץ', רוקר, חי על הקו של ההפקות, אירועים, הקלטות עבור אחרים, הפקות, ממזרחי ועד רוק כבד, לפי הזמנה, עדיין שואף לפרוץ לתודעה הרחבה, עולה לבמה בפרק האחרון בתוכנית הריאליטי, מביא את "המון אהבה" של לד זפלין, תאכלעס, יותר טוב מהמקור, השופטים מהנהנים בראש, הקהל נותן בצווחות, השופטים עושים אייר גיטר, פוזה, רוקנ'רול, וואלה?!? אבל אף יד לא מתרוממת ללחוץ על הכפתור, הם השופטים, מזהים את הגיל הבוגר בקולו של הזמר, לא מתאים להם, מה כבר יעשו איתו? הוא לא זמרת צעירה שתחמם את המופע הבא שלהם, אז הקול שלו כבר לא מדבר אליהם, באמת? ואולי, אני חושב לעצמי, לוחשים להם באוזניה מהקונטרול, תישארו לשבת במקום… ככה זה לוקאץ', אתה אובר קוואליפייד בשביל השו ביז הזה, צא מהחלומות, תמשיך בעשייה ליד, תשיר לחברים, לאנשים שבאמת מעריכים אותך, בלי חשבונות של קופת תגמולים כזו או אחרת. אנחנו יודעים שהיית צריך להיות שם, באצטדיונים, אבל לא עלית על הטיסה בזמן. אצלי עברת בראדאר לפני עשור, קמלוט, מועדון רוק שולי בתל אביב, הרכב אחר הרכב, לילה לילה, והנה גם אתה חולף שם, אני לא שוכח, לא את הקול, לא את המראה, לא את העובדה שהיית מעין גיוס זמני וחפוז בהרכב שסולנו עמד לפרוש לטובת צבא ההגנה לישראל, המוזיקאים אומרים עליך שאתה אחד מהיותר טובים בז'אנר, שרוק זה חלק מהדם שלך, הנשמה, ממש תחושה במועדון שלוקאץ' נותן כבוד ומרים את המופע לליגה שלו…

"באמריקה רוקיסטים ותיקים ממשיכים למלא אצטדיונים, אבל בישראל, הרוק מת מתישהו בדרך מהאייטיז. דרור לוקץ’, סולן סטלה מאריס לשעבר, חושב להפסיק לשיר ולהתחיל להתפרנס מעבודות מזדמנות", כך נפתחת כתבה על לוקץ', סטלה מאריס ואפילו מני בגר, במגזין המושבות. גם שם הבינו שטובה וישועה לא תצמח למוזיקה מתוכניות ריאליטי, אלא רק מול קהל.

דרור לוקאץ' מנסה את מזלו בפני ארבעת השופטים

 

דרור לוקאץ' עושה את הדבר האמיתי, החורף האחרון, תרבותא, חפשו את ההבדל..

 

פעם ראשונה על המרקע? לא, לוקץ' כבר היה שם, הערוץ הראשון עם סטלה מאריס, לחן ניק מילר, מילים פבלו רוזנברג.

 

ועוד עם סטלה מאריס, לוקץ' החליף את פבלו בתפקיד הסולן.

 

אז בסופו של עניין ודבר, מהו הריאליטי? חזיון תעתועים, וההמון, מול המרקע המרצד, כאספסוף ברומא העתיקה, דורש שעשועים, במקום גלדיאטורים עומדים המתמודדים, במקום אריות יושבים ארבעה שעשו זאת, חיים בצמרת, חיים טוב, טוב מאוד אפילו, מתייחסים לגלדיאטורים כאל התקנים היכולים לייצר עניין ושווה רווח עבורם, תעשייה, גלגול עיניים או גלגול כספים, לפעמים שלולית האינדי המחוספסת נראית ממש תמימה וטהורה מול כל הבצע הזה…

לוקץ' וסטלה מאריס, זה הסוף, למילותיו של אהוד מנור

 

בקטנה – לפני מספר ימים אני יושב בחוף הים עם מוזיקאי אחד, לא חשוב השם, הוא כבר שפט בפורמט כזה או אחר, השנה החליט לוותר, "לא מתאים, זה לא זה…"

הציבור יותר חריף ממני בתגובות, הנה גילוי דעת שהוציא אחד מהסצנה, מושל, תקליטן, מפיק ואיש שחי את עולם המוזיקה בכל נשמתו, תלחצו.

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

תגובה אחת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button

לגלות עוד מהאתר הבלוג של יובל אראל

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא