כשיוסף שולף את החרב
פסטיבל "חרב יוסף" במוצאי שבת במועדון בארבי – עשר להקות, שתי במות, הרבה אנרגיה ומעט מדי קהל, כתבנו כפיר ריפשטוס חוזר עם הרשמים והצלילים
בעשר השנים האחרונות יש נטייה של סצינת האינדי לארגן בעיקר בת"א ערבי הופעות כאלה שבמחיר נוח ושווה לכל נפש הצופה מקבל ערב שלם וארוך שמקיף הרבה להקות אינדי שפועלות בסצנה (אינדי זה קצת מונח שחוק ומטעה, אני נוטה לקרוא ללהקות האלה יותר "הלהקות שעושות את המוזיקה המעניינת והמאתגרת באמת").
מבחינתי זה התחיל אי שם בשנת 2012 בערבי הופעות "סוף העולם" ו-"Terrapin Records" ברח' "לבנדה 2" שאירגנו האחים אבירן ועומר חביב עם חבורה שלמה של אמנים שהקיפה אותם ממש כמו בקומונה דרום תל אביבית, המשך ב-"זונת חלל", "סוכת חלל", הזעזועון "כוכב מת" ושאר אירועים שאירגן כפיר רימוך הבלתי נלאה מ-"הלטאות" בגגרין ובפפאיתו והמשך ב-"מגבירים את הבארבי", "מסיבת כבדים" וזה רק כמה שמות שקופצים לי לראש.
מבחינת הקהל זה מאוד נוח לראות במקום אחד מרכזי שקל להגיע אליו (ולא צריך להביא שק"ש ואוהל) הרבה להקות טובות ושוות וגם מבחינת הלהקות זה די נוח לקבל חשיפה של קהל שבדר"כ מגיע בכמויות יפות לפסטיבלים האלה, וכשהלהקה לא צריכה לארגן לבדה ועל חשבונה הופעה בלבונטין 7 או וואטאבר ותוך כדי כך להתחייב לכמות של קהל שאם הוא לא מגיע צריך לשלם הרבה כסף למועדון.
פסטיבל "חרב יוסף" שנערך במוצאי שבת במועדון הבארבי הוותיק לא היה שונה בהרבה במטרות האלה מהפסטיבלים הללו שקדמו לו. הליין אפ היה סה"כ משובח ומרשים של להקות צעירות שבדרך כלל מופיעות במקומות יותר קטנים וצנועים כמו הצימר וכולי עלמא (לא כולן, לגרייט מאשין היו בעבר הופעות סולד אאוט בבארבי וגם Electric Zoo מילאו יפה את הבארבי בהשקה של האלבום האחרון שלהם).
אפילו אני שמחתי לראות להקה שהייתה לא מוכרת לי (Satellites) חצי פסיכדלית מזרח תיכונית שכזו או לראות מקרוב הופעה של גיאגיא שמסיבה לא ברורה לא יצא לי לראות אותם עד היום. אז מבחינת רמה מוסיקלית, שעוד מעט ניכנס יותר לפירוט של ההופעות, הרמה הייתה בהחלט גבוהה, הכוונות של המארגנים הייתה נטו לתת למוסיקה לדבר, ולכן לא ברור מדוע הגיעו לבארבי רק כ-150 – 200 צופים לצפות בערב הזה. יכול להיות שריבוי הפסטיבלים מהסוג הזה בשנים האחרונות גרם לעייפות מסויימת בקהל שהוא היעד להופעות מהסוג הזה.
סה"כ צריך גם לזכור שלא כולם בנויים "לשרוד" 5-6 שעות של 10 הופעות רצופות, גם לי זה נהיה לא פשוט לשרוד ערב שלם שכזה: מ-"חרב יוסף" הצלחתי לראות את רוב הלהקות להוציא את 2 האחרונות. יכול להיות גם שהבארבי נהיה קצת פשוט יותר מדי גדול להופעות מהסוג הזה. מה שלא יהיה, צריך גם לציין לזכותם של המארגנים את זה שהם הקימו על החלק האחורי של רחבת הקהל במה נוספת קטנה יותר ליד הקונסולה מה שחוסך זמן של חילוף בין הרכבים ומאפשר להופעה להתחיל ישר אחרי שהקודמת לה הסתיימה.
אז מי הופיע?
אז מי היו הלהקות שהופיעו בערב הזה ? את הערב פתחו הקלפטומנים, שלישיית פאנק רוק נמרצת מרמת גן, שכבר ראיתי אותם כמה וכמה פעמים בצימר, בלהיט המכסח שלהם "555". הבמה והרמקולים הגדולים התאימו מאוד לסאונד העבה והסמיך של השלישייה הזו, שגם ככה מפציצות ומנסרות כאילו אין מחר. המתופפת הילה מלמד מכה חזק בתופים באמצע בקצב אימתני ומעורר השתאות, לשמאלה (מכיוון הקהל) הגיטריסטית אוריין פינקו שמנסרת בגיטרה וצורחת מדם ליבה על המיקרופון ובצד הימני של הבמה נמצא הבסיסט איתמר גורפינקל, שלישייה שמוציאה סאונד שגדול בהרבה משלושה נגנים, מה שמראה שהכימיה בין הנגנים עובדת מצויין אצלם. מנת פתיחה הולמת של רוק'נרול לפנים.
מיד אחריהם אנחנו מסתובבים לבמה הקטנה יותר שמאחורינו, שם כבר עומדת מוכנה עם הגיטרה תמר אפק עם ההרכב שלה (אור דרומי על הבס ודויד גורנשטיין בתופים). אפק מנגנת ומופיעה כבר לא מעט שנים בסצינת האינדי המקומית (וגם מופיעה בחו"ל), הגלגול הנוכחי המוסיקלי שלה משלב מוזיקת רוק דרום אמריקאית שכזו עם דיסטורשן וגיטרות, זה חומר שהוא מאוד מקורי בגישה שלו, לפרקים מאוד רוקי וכוחני, גראז'י לעיתים יותר פופי וקליל. הסאונד בבארבי לא היה הכי סלחני לחומרים המורכבים, (אלה שבאים בעיקר בווליום גבוה) של אפק כששני הנגנים שלה שכשלעצמם הפגינו יכולת בלתי רגילה, דינמיקה מעולה, נשמעו מאוד דומיננטים במיקס עד כדי כך שהשירה של אפק נשמעה קצת חלשה מדי במיקס וחבל. דווקא השירים היותר שקטים נתנו יותר מרחב לשירה של אפק, שיש לה אופי מרחף כזה שמצא חן בעיניי. כבר ראיתי את את אפק מופיעה עם החומרים האלה בכולי עלמא ובטיילור מייד ושניהם התאימו לדעתי יותר מבחינת אופי הסאונד להופעה של אפק. חוץ מזה, אי אפשר שלא להגיד מילה טובה על היכולת של אפק כגיטריסטית שיודעת לתקוע סולואים מרשימים בגיטרה והיא גם ביצעה את Star Quality מההרכב הישן שלה מלפני כעשר שנים, "קרוסלה". חוץ מלראות את אפק מופיעה לייב עם החומרים ה-"דרום אמריקאיים" האלה, לא נותר אלא לחכות לאלבום החדש של אפק שכמו שהבנתי כבר הוקלט והשאלה מתי הוא יצא לאור לא ממש ברורה. סה"כ הופעה מעולה למרות הסאונד ה-"קצת קשה" שהיה במיקס ששמעתי מקדימה.
אחרי שההופעה של אפק הסתיימה אנחנו מסתובבים לראות את ה-Satellites שעומדים מוכנים על הבמה העיקרית. פעם ראשונה שיוצא לי לראות אותם. סאונד מזרחי קליל כזה חצי פסיכדלי, בוזוקי, באסיסט, תופים, זמרת (וגם קלידנית), סה"כ הם היו טובים מאוד בתור להקת חצי חפלה שכזו אבל איכשהו מרגיש לי שהם מסוגלים להגיע יותר רחוק ויותר גבוה ממה שהם ניגנו שם, הייתה לי חסרה קצת יותר התרגשות או מתח וחשמל בהופעה הזאת.
Love Your Witch שניגנו אחריהם היו מהגרעין של הרוק היותר מטאליסטי וכבד בפסטיבל הזה, שלישייה עם מתופף אימתני שלא רואה ממטר, באסיסט וזמר שצועק צעקות לא ברורות מעלי וגיטריסט בצד השני. בקיצור, קקפוניה מושלמת על הבמה הקטנה. אני שם לב פתאום שאני כבר שעתיים מצלם בלי הפסקה ומחליט לקחת אתנחתא ומנוחה.
אחריהם עולים לבמה העיקרית הרכב פסיכדלי למהדרין שנראה לי שהורכב לכבוד הפסטיבל הזה באופן חד פעמי: "The Dream Team" שהיה מורכב מהאחים דור ונווה קורן, עוזי פיינרמן ואורי בראונר כנרות וניגן חצי שעה של ג'אם פסיכדלי טהור שכולו היה אילתור מההתחלה ועד הסוף. איכשהו זה עבד, מן הסתם בזכות העובדה שהחבר'ה האלה מנגנים ביחד לא מהיום (דור ונווה יוצאי להקת Tree, פיינרמן וכנרות ניגנו יחד בבום פאם). זו הייתה המנה הפסיכדלית העיקרית של "חרב יוסף".
אחרי הפסקה של חצי שעה עלו לאותה במה Electric Zoo (ובראשם גל דוידסון) המעולים שבאמת כל הסופרלטיבים האפשריים כבר אמרתי עליהם בעבר אבל מה אני אעשה שהם כאלה מוסיקאים מעולים, באו עם טונות של אנרגיה וחשק לבמה בהופעה הזאת וניגנו סט רצחני של רוק בלוזי החל מ-Me & MY Machine Against The World, Electric Zoo וכו'. מעניין שמכל הלהקות (חוץ מהגרייט מאשין) הם היו הלהקה שהסאונד שלה הכי התאים לבמת הבארבי, סאונד גדול ורחב כזה אבל גם כזה שלא מאבד מהחדות שלו ומהפרטים הקטנים. מה הפלא כשיש בהרכב הזה כאלה נגנים מעולים כמו רון האפרתי הבסיסט, תומר צוק האורגניסט ואיתי מנבר, אלה אנשים שעשו קריירה ארוכה והשתפשפו הרבה במועדונים הקטנים עד שהגיעו לנגן בבארבי, לא סתם מגיעים לרמה כזו גבוהה.
אחריהם עלו על הבמה האחורית הקטנה שלישיית גיאגיא שהאמת זו הפעם הראשונה שיצא לי לראות אותם, כמעט לא הבנתי אף מילה ממה שהזמר שלהם ("אוהב להתלונן אבל זה לא ייקח אותי רחוק") שר אבל הערכתי את המקצב המוזר והמשונה הזה שהשלישייה הזו ניגנה, יש להם סטייל פריקי כזה, לא מתוחכם אבל יעיל כזה שעושה את העבודה ומושך קהל.
ההרכב האחרון שהספקתי לראות היו הגרייט מאשין, הלוא הם האחים חביב והמתופף מספר אחד בארץ מיכאל יצחקי. אלה לא לוקחים שבויים, אני חושב שהם היו ההרכב הכי כבד בערב הזה, ישר שהם התחילו לנגן החל ריקוד הפוגו מול הבמה. עומר מפציץ בסולואים ונוטה לעמוד בקידמת הבמה, אחיו מפציץ לידו עם הבס ולוקח את השירה יחד עם המתופף. הגרייט מאשין יש להם מקצב טראנסי כזה, מטאלי וענק שסוחף אותך לא משנה מה תעשה, אבל הם גם הרכב שיחד עם חומת הסאונד הענקית הזו לא מאבד את הדינמיות והחיוניות הראשונית שבמוזיקה שלו. אני כבר מרגיש די מותש ואיפשהו באמצע של ההופעה הזאת אני פורש מהערב (סליחה עם הטורבאנס ו-Elephant Hive שעוד הופיעו אחר כך) הזה.
סה"כ אמנותית ומבחינת רמה של הופעות ומוזיקה היה ערב מעולה, אפילו שהיו קצת בעיות בסאונד פה ושם (אבל איפה אין ?). צריך רק לשאול שוב איפה נרדמו מי שהיו צריכים להיות קהל היעד של הערב הזה ולא הגיעו. מוזר.
קטעי וידאו מהפסטיבל
