תזמורת המהפכה באופרה – מחווה ליוסי בנאי
תזמורת המהפכה בניצוחו של רועי אופנהיים בקונצרט מחווה ליוסי בנאי בהשתתפות רבקה מיכאלי, אניה בוקשטיין ואבי גרייניק
אני אוהב את תזמורת המהפכה, אוהב את הפרויקטים שהם מרעיפים עלינו, אוהב את הנגנים המעולים ואת העובדה שכל מופע מגבש יותר ויותר את חברי התזמורת ומעצים את היכולות (במיוחד של הנגנים הוותיקים של התזמורת). אבל בעיקר אני אוהב ומעריץ את הגאונות של המלחין והמעבד אמיר לקנר, מלחין שמטביע את חותמו בכל מה שהוא מעורב בו (במיוחד בעיבודים המוטרפים שהוא עורך מדי שבוע לצוות של "זהו זה").
אני אוהב את שני המנהלים המוסיקליים של "המהפכה" זוהר שרון ורועי אופנהיים על התעוזה, החדשנות ואת העובדה שהם הפכו את הטראנד של שנות ה- 60 וה -70 של שילוב מוסיקה קלאסית עם רוק ומוסיקה עכשווית, תנועה שהשתייכו אליה גדולים כפראנק זאפא, ג'ון לורד (מסגול כהה) ריק וואקמאן (יאס), קית' אמרסון (הנייס), המודי בלוז, הפדלארס ועוד, לזרם שמקיים את עצמו גם בעידן של מוסיקה מתוכנתת וממוסחרת.
אך נראה, שעוצמתם של אופנהיים ושרון נובעת בעיקר מהעובדה שמעבר לגאוניות המוסיקלית הם משכילים ליצוק גם תוכן ערכי לתוך סדרת "המהפכה". דווקא בימים אלה של קיטוב ומחלוקת, התעסקות בחומרים של אבני יסוד תרבותיים כיוסי בנאי, נעמי פולני והתרנגולים, הגשש החיוור, מבליטים את המאחד, את מדורת השבט המאחדת, וטיסה בזמן לימי ערוץ טלוויזיה אחד ושתי תחנות רדיו ממלכתיות.
הערב הנוכחי, השלישי בטרילוגיה הזו, הוקדש ליוסי בנאי, לשיריו, להגיגיו ולמערכונים שהוו נכסי צאן ברזל בכל בית בישראל בשנות ה -60 וה -70. והצלחת ותעוזת הערב הייתה בעיקר ביכולות המדהימות של מפיקיו לחמוק עד כמה שאפשר מהצמדות ל"מקור" המוסיקלי – לעדכן, לשכלל ולהתאים את היצירה המקורית ללחנים המקוריים ולעריכות המטורפות של הווידאו ארט של אורן גבאי, שבמציאות לקח וערך וחתך משפטים להפך אותם לשירים חדשים ששיאם ב"שיכור ולא מיין" (שבמקור הולחן על ידי מתי כספי).
לראשונה מזה זמן גם הרשה לעצמו לקנר לתת ביטוי לנגני חטיבת הקצב של "המהפכה" עובדה שחשפה במלוא הדרם מוסיקאים כנגן הבאס, אלון עזיזי, שהוכיח שהוא יודע לנגן פאנק ולפמפם בסגנון סטנלי קלארק וד"ר מארקוס מילר, של המתופף אסף דגן שהפליא בנגינת פיוז'ן, של נגן כלי ההקשה המדהים גיורא פוליטי, של החצוצרן איתמר בן-יקיר, ההתגלמות המקומית של איברהים מע'לוף ו… של זוהר שרון, שתמיד נחבא אל הכילים ופתאום התגלה במלוא הדרו כפסנתרן וירטואוז ומוכשר.
לקנר הלך עם העיבודים צעד קדימה והיטיב ליצור "יש מאין" ולא הסתפק רק בליווי "סימפוני" לקטעי השירה של בנאי שהוקרנו בסנכרון מופתי. יש לו את היכולת והתעוזה שאפיינו את פראנק זאפא – לשלב מבנים טונאליים בלתי אפשריים, סולמות כרומטיים ומעברים בין מאג'ור למינור וכל זאת מבלי לפגוע בהרמוניה המושלמת של הצליל. הוא מדלג בקלילות בין קצבים – 6/8, 3/4, 4/4 מציב אתגרים בלתי מובנים למוסיקאים ולמנצח, שכרגיל שלט ביד רמה ב"מהפכה" מביא את הדברים לשלמות. הוא גם היטיב לכתוב "יצירות" מפעימות למערכונים של בנאי, "אשת מהנדס", "הלו זה יוסי בנאי" ו"בגלגול הבא" שבוצע על ידי שלושת השחקנים והזמרים של הערב רבקה מיכאלי (הענקית), אניה בוקשטיין ואבי גרייניק.
ואם במיכאלי עסקינן, דומה שהאומנית בת ה -84 !!!! לא הותירה עין יבשה אחת בקרב הקהל שגדש את אולם האופרה. מיכאלי שהייתה במשך שנים בת הזוג הבימתית הקבועה של בנאי, ריגשה בכל שניה שהייתה על הבמה ! המונולוגים שלה קיבלו משמעות נוספת ומרגשת בעיקר במערכון ההמשך שנכתב על "אשת המהנדס" שנחנק מעצם של רבע עוף, מותיר את אשתו בתואר "אשת מהנדס לשעבר… מיכאלי, התייחסה בציניות האופיינית לה לעובדה בזמנו של "המהנדס" (בנאי) המתים נקברו בבורות, וביימנו קוברים במגרות אותם היא רוצה לעצב עם ידיות שתרכוש בשוק הפשפשים. מיכאלי, עם האנרגיות, ההומור והכריזמה ריתקה את הקהל שעטף אותה בחום.
מבחינתי הפתעת הערב הייתה בהופעתה של אניה בוקשטיין אותה הכרתי בעיקר כשחקנית. בוקשטיין התגלתה כזמרת בעלת יכולות על עם מנעדים כמעט בלתי אפשריים, כריזמה וכישרון שאינם שכיחים בקרב בנות גילה ובעיקר יכולות ווקאליות מגוונות שנעו מרוק ועד לקלאסי.
הנוכחות הבימתית שלה כובשת והביצועים שלה לשירים של בנאי היו על גדר של שלמות (וטוב תעשה העלמה בוקשטיין אם תפתח קו וקריירה אומנותית בתחומי המוסיקה האלה – היא ללא ספק יכולה לכבוש את מקומה בצמרת הזמרות ה"קלאסיות" של עולם המוסיקה הישראלי. הדיוק שלה הזכיר לי את הדיוק של חווה אלברשטיין, המוסיקליות שלה הזכירה לי את יהודית רביץ, והיכולות הווקאליות את שרה ברייטמן כפי שהתבטאה ב"גבירה בחום" בוקשטיין גם התגלתה (להפתעתי) כנגנית פסנתר מוכשרת ומרגשת.
לעומת זאת, השילוב של אבי גרייניק בקטעי שירה ומערכונים כ"זהירות הגורילה" "ורדה קדנצה" ועוד היה מיותר ולעיתים טרחני. זה נכון שגם יוסי בנאי מעולם לא היה זמר גדול (בלשון המעטה) והוא נחשב יותר כ"מגיש של שירים" בסגנון השאנסונרים הצרפתיים כג'ורג' בראסנס. אבל הניסיון של גרייניק גם לשיר, במיוחד בדואטים עם בוקשטיין גרמו לקטעים נזק מוסיקלי וחבל – גרייניק הוא קומיקאי אבל זמר הוא לא !.
הערב המרגש הגיע לשיאים בביצועים מהממים (שוב בעיקר הכתיבה של לקנר) בקטעים "ספירת מלאית "בדידות עירונית" ו"אהבה בת עשרים" שהביא לידי ביטוי את סקציית כלי המיתר של "המהפכה" בניהם הווירטואוזים עדי חלאבין, דני תנחלסון, ליאה רייחלין והגר מעוז המהממת. העיבודים גם הביאו לידי ביטוי את היכולות המדהימות של החלילנית הוותיקה (במהפכה – לא בגיל) רחל אילת ואת נגנית הנבל המהממת עדה רגימוב, שבימים כתיקונם קצת הולכים לעיבוד בצליל המלא והמגוון של התזמורת.
זה המקום לציין את הסאונד המשובח, (הבאמת משובח) שעוצב על ידי ואל קוטלר, זה לא פשוט למקסס ולאזן בין כלים סימפוניים וסקציית קצב, בין כלי המיתר וכלי הנשיפה וההקשה. הסאונד היה טבעי, צלול ומאוזן בין ה"גבוהים", ה"מידים" ו"הנמוכים",
ויחד עם כל התשבחות וההתפעלות, כמי שעוקב מקרוב ומבקר באופן קבוע את סדרות "המהפכה", לתחושתי, עניין ההתעסקות ב"נכסי צאן הברזל" של התרבות הישראלית משנות ה -60 מיצה את עצמו !!! וטוב אם שרון את אופנהיים יחזרו להתנסות בתחומים פורצי דרך חדשים כפי שעשו במופעים כ"לנוע בלי לזוז", הפסקולים הדמיוניים לסרטי האנימציה והקונצרט הבלתי נשכח עם ה"חצר האחורית".
נכון, במופעי המחווה האלה ליוסי בנאי, לגשש ולתרנגולים, טמון גם אינטרס מסחרי (שכן מרבית מינויי הסדרות האלה באופרה הם בגילאים שחוו את האומנים האלה במציאות, והם ללא ספק צרכני נוסטלגיה כפייתיים), אבל, אם נהיה כנים, זהו העניין מוצא עד תום והגיע הזמן לחזור למסלול של קונצרטים כדוגמת הקונצרט האייקוני עם J VIEWS, . מסלול שמציב את "המהפכה" בחוד החנית של התרבות המוסיקלית הישראלית.
