כל הדיווחים בצל המלחמה מרוכזים במדור החדשות

סיקור הופעות

לצלול עם ה- The Fall

המופע של מארק אי. סמית' ולהקת The Fall במועדון הוואנה קלאב, נחלת יצחק, רביעי, 02.03.2016. נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

אף #@$%& לא יעצור את הזמן, זו אקסיומה שאי אפשר לנתץ בשום אופן ובאף דרך כבר כמה עשרות מיליוני שנים, אך איש לא סיפר על כך למארק אי. סמית', האיש הדי מבוגר עוטה בלייזר אנגלי טיפוסי שמלמל וצעק אמש טקסטים בלתי ברורים במבטא אנגלי כבד , מהסוג הנהוג בשכונותיה הפריפריאליות של מנצ'סטר, מבטא אופייני שבזמנו גרם לי להתעלם מהאנגלים הטיפוסיים ולפנות דווקא לאיש בעל חזות הודית באחד מרחובותיה של העיר לונדון כדי לשאול ואף להבין את התשובה אודות כתובת מסויימת…

אמש, או יותר נכון בשעות אחר הצהריים המוקדמות החלטתי לטעום מהצלילים של להקת The Fall כמה שעות לפני המופע המתוכנן שהחבר'ה מפרוגסטייג' ארגנו במועדון הוואנה קלאב במקום שנהגו לרעות הפרות של סבי החלוץ בנחלת יצחק. לא ממש התעמקתי בטקסטים ובמבנים המוסיקליים, נתתי ליוטיוב להוביל ולסגנון הפוסט פאנק המלנכולי, כאוטי, מבולבל, רועש ומתקדם לאף מקום בשום רגע להוות את מוסיקת המעליות שלי לשעה קלה כשאני מתעסק בדברים אחרים באותו זמן, בבחינת מה שנקלט נקלט ומה שלא, בעיה שלו..

אני נכנס קצת לגוגל ומנסה לחפור בעדינות, מגלה בין היתר שהבחור הזה מארק אי. סמית' כתב שיר  העונה לשם " I Am Damo Suzuki"    אני נזכר, הי זה המוסיקאי היפני שהחבר'ה מפרוגסטייג' הביאו לאוזןבר לפני כשנתיים, למופע במהלכו בהיתי בבחור הרפטטיבי המאוד מוזר הזה במשך כשעה רצופה בלי להזיז רגל מהמקום, אז ניסיתי לתאר את החוויה כך – "…את התחושה שהפכתי לעיסת בצק עגולה ותפוחה אותה משטיחים ומדביקים על קירות התנור הלוהט לכדי יצירת לאפה חמימה ופריכה חשתי להערכתי יחד עם כל הנוכחים במופע, סוג של ריחוף פסיכוטי והתרוממות מעל רצפת הבטון לעבר התקרה האקוסטית למחצה של המועדון…". אני מבין שמדובר בחוויה יוצאת דופן המחכה לי הערב במועדון הוואנה קלאב, אני מחליט ללכת על זה ויהי מה!!

וכך עם תובנות בסיסיות וטעמים טריים, ראשוניים לחלוטין מטעמי הגעתי בשעות הערב המאוחרות לבניין המשרדים שבחצרו האחורית שוכן אחד המועדונים הפחות מוכרים לסצנה התל אביבית שחייה בין אלנבי ליודלוי, מוצא שם את פליטי שנות השמונים ממועדון הפינגווין המיתולוגי המקורי שעדיין חוגגים את הצבע השחור ומגיחים בשעות הלילה להופעות כאוטיות, מלנכוליות ורועשות מהסגנון הבואו נחפור בגיטרות בתופים ובבס ללא הפסקה כדי ליצור שאון חודרני ונלביש עליו טקסט אחרית הימים שכזה, אלו לצד דמויות צעירות יותר, ביניהן כמה מוסיקאים די מוכרים בסצנה העכשווית של האינדי הנכון. בבחינת אלו גם אלו יודעים, מכירים, מאזינים ומעריצים למוסיקה שמארק אי. סמית והנגנים שלו יוצרים ומבצעים, מארק עצמו הוא The Fall, הסולן ויוצר השירים שכבר הספיק בארבעים שנות קיומו של ההרכב להשיק 30 אלבומים, הראשון בשנת 1976 והאחרון ממש לפני רגע באביב אשתקד, להחליף 66 חברים שונים בהרכב הנגנים ולהמשיך להוביל את המותג האולד סקול הזה מסמטאות ובתי המזרח של מנצ'סטר ברחבי העולם.

הנה כמה מאלבומי הלהקה…

 

 

 

עם כל התובנות, המחשבות והמידע הזה אני נכנס למועדון ומקבל לפנים חוויית וידאו ארט פסיכוטית המתחילה בסרט ישן של המודי בלוז הנעטף בדיסטורשן ונויז תעשייתי קלוקל, משחקי קדימה אחורה בשולחן העריכה וקהל המונה כמה מאות העומד וצופה בהתרחשות מהופנט או סתם ממתין כמוני לקטע אמיתי מאתגר בהתרחשות, בסופו של עניין ואחרי שתצוגת הוידאו הספיקה להתעלל בפניו הנפוחות והשמנות של המלך אלביס פרסלי עובר הפריים הממוקד לפניה של ברברה סטרייסנד בקלוז אפ המאיים לדחוף את חוטמה הענקי אל מחוץ למסך היישר על הבמה, אני מבחין בתאורה המצומצמת בדמויות הנגנים המגיחים ותופסים את מקומם על הבמה, לא הרבה נגנים, בס גיטרה תופים קלאסי, ממש כמו חומוס ציפס סלט ישראלי. אני פוסע לאחור לעבר בימת הסאונד והתאורה לחוות את תחילתו של המופע גבוה וטיפה רחוק מההמון.

כשהמופע מתחיל, ומארק אי. סמית חמוש בחבילת נייר כלשהיא פוסע אל הבמה, אוחז בידיו שני מיקרופונים, או סתם פונה לירכתיה מימין או משמאל, משוטט הלוך ושוב כאילו ואין קהל באולם, עם הגב לבמה, שר, לטעמי הוא לא ממש שר, שוב העניין הזה עם המבטא, ועוד מנסה לצוף מעל הקצב וחפירת הגיטרות המהירה, נדמה היה לי שמדובר בטיפוס בעל מערכת שיניים תותבות שהחליקו ממקום מושבם בפיו והוא כל הזמן מנסה להחזירם למקום מבלי לגעת בהם, רק באמצעות הלשון ושרירי הלחיים…

סיטואציה ואסוציאציה מתמזגות זו בזו, בראש צצים לי המראות מהמופע העתיק של הרכב הפוסט פאנק הירושלמי "שני אחרון נובמבר" אי אז במועדון תמונע, רק המיני מגפון חסר כעת לקריאת "הנאום".

אני משנה עמדה, פוסע ועוקף את הקהל הרב ונדחק למתחם גדרות הביטחון, שוב הקטע הזה, מה נראה  כאן למי מההנהלה? שהקהל יקפוץ על הבמה ויתלוש את בגדיו של מארק? הרי בקבוקי בירה ריקים או מלאים ניתן להשליך גם ממרחק (לא, לא הושלכו), מגיע ממש לקדמת הבמה, שלושים ס"מ מנעלי העור של מארק, בקבוק המים המונח ליד עמוד המיקרופון מפריע לו, כנראה מתכנן ריקוד מקומי, הוא רוכן ומושיט לי אותו, אני אוחז ומבקש להעבירו לאחור לקהל הניצב מאחורי גדר הביטחון, לא מעוניינים, לא צריך, הרצפה שמחה לקבלו לזרועותיה, את הבקבוק. כעת מארק מצליח למרות הנייר שבידו ואחיזת שני המיקרופונים והמלמול, סליחה אבל לא מובן לי, לפנות לעמדת המיני קלידים וביד אחת (הי, הנייר, המיקרופונים, איך?..) מוסיף כמה אקורדים למסכי הקצב הרועשים המלווים את שירתו, לא מובן, הטקסט, לא מזהה את המנגינה, אבל הגוף מתחבר, לקצב, לרעש, מזלן של אפרכסות האוזניים שהן מוגנות באטמים של פועלי בית חרושת. אני חוזר לאחור, לעמדה ההיא המשקיפה מעל, נותן להתרחשות להימשך ולחוות אותה כצופה מרוחק, טיפה מנותק.

כמעט ומפסיד את הרגע הזה בו מארק מעביר את אחד המיקרופונים שבידיו לבחורה מקרב הקהל הדחוס על מחסומי הביטחון, פלוס אחד מהניירות שאחז בידיו, אני שומע צעקות חדשות, הי, הבחורה שרה כעת, יופי טופי, חוזר לקדמת הבמה ומזהה את הסיטואציה ההזויה, הגיטריסטים והמתופף ממשיכים כאילו אין מחר, מארק משוטט על הבמה באי כוונה ממוקדת, הבחורה צועקת למיקרופון וכל הווטרנים של הפינגווין עוקבים אחריה עם הסמארטפונים.

טוב, כבר עברה מעל שעה וחצי, עם כל הטמפו, הרעש, והכאוטיקה לא חשתי, חשנו שהזמן רץ, מארק אי סמית' יודע שבאנגליה הבארים נסגרים מוקדם, רבע לחצות זה זמן טוב בשבילו לסיים את המופע לא לפני שהוא והנגנים יורדים מהבמה וחוזרים לקול שאגות הקהל לקטע נוסף, הדרן, וזהו תם.

אני צריך לשמוע קצת פופ ימתיכוני כדי לאזן את הניוטרונים במח, אנסה ללכת על הקו בין אייל גולן, פאר טסי ואתי ביטון…

לחצו לצפייה בגלריה מהמופע

וידאו

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button

לגלות עוד מהאתר הבלוג של יובל אראל

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא