כל הדיווחים בצל המלחמה מרוכזים במדור החדשות

סיקור הופעות

גל וגיא

ההרכב החדש של גל תורן וגיא לוי, אלבום בעקבות פס קול לסדרת דרמה, מופע צהרי שישי, זאפה ת"א, 08.12.2017. נכח תיעד ומדווח – יובל אראל, וידאו – אדוה אראל.

גיא לוי וגל תורן, ליילי. צילום: יובל אראל

לדידי שני הפכים, ממש, גל זה הטיפוס הדינמי, הרועש, הרגשן, ההופך, המרדן. סולנה של להקת מרסדס בנד, שותפו למסע של פבלו רוזנברג בערי והררי הודו רבתי, מנגד או כעזר, גיא, קונטרבס, בס, ג'אז, רגוע, סינגר סונגרייטר, נגן של אחרים, יוצר עצמאי, חבר ב"לא", הטריו האקוסטי של גיא שמי הגיטריסט הרועש ממרסדס בנד, חיבורים, פיצוחים, בשורה התחתונה – מוסיקה, מנגינה, שירה.

ישבתי על בינג' לסדרת הדרמה הישראלית "אורי ואלה" כדי להבין במה דברים אמורים, לשזור את החוטים שחיברו את פבלו לגל, את גל וגיא ליצירת הפסקול ובכלל לרעיון לשבת יחדיו וליצור אלבום שלם משיריהם יחדיו. יוצרי הסדרה מבקשים בסופו של כל פרק לא לתת יד לפיראטיות, אז אין ברשותי לינקים להנגיש, תפנו ל"Hot".

מצגת זאת דורשת JavaScript.

אנסה לדלג על השלב בו אני חופר אודות ההכרות הקודמת שלי עם שני המוסיקאים הללו, גיא וגל ואגיע היישר לאלבום, האזנתי לו, הנה כאן, במחנה הלהקות, מה אומר? מדובר ביצירה מהודקת ואמיתית, נכונה, עשויה, אמנותית, חושפנית, מרגשת, מדברת בגובה העיניים, טקסטים של קיום יומיומי, טקסטים של השגות, מחשבות, תחושות, רגשות, עומק, מלבר ומלגו. יש כאן איכויות, האזינו בעצמכם, הקשיבו למילים, שימו לב להפקה המוסיקלית העוטפת את החיבור בין הנגינה לשירה על גבי הלחנים ותבינו.

כי בעצם אחרי שאתה מפשיל ומסיר את השכבות של הסלבס, ההכרה המוקדמת, הקשרים לשמות ולדעות, כשאתה מנסה כסוס המושך משא ועיניו מכוסות בצדדים ומביט רק קדימה אתה מזהה אמינות, כזו שקל להתאהב בה. אז התאהבתי. אמנם את המופע הראשון שלהם בפני קהל במסגרת פסטיבל הפסנתר החמצתי כי הייתי במקום אחר, אך את המופע שהתקיים בצהרי שישי האחרון לקחתי בשתי ידיים.

מה יש כאן? שני מוזיקאים טובים, הם כותבים, מתמללים, מלחינים ומעבדים יחדיו, ברירת המחדל היא שגל בקדמת הבמה מול המיקרופון וגיא חמישה ס"מ יותר אחורה, אוחז בגיטרת בס חשמלית ומעבה את השירה לפרקים, חוץ מהרגעים שהמיקרופון כולו שלו לבד, הוא מפתיע גיא, מעולם הג'אז המושכל אל המרחבים של הנפש הנחשפת, עלילה בהתהוותה, מפתיעה מרגע ורגע במופע.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

זאפה בצהרי שישי, קהל רב ממלא את השולחנות, משחקים אותה ערב כשבחוץ צהריים, אוכל אלכוהול דיבורים, עד שהנגנים עולים לבמה וכולם קשובים, עניין שלא תמיד מתקיים במועדון שכזה, האנשים על הבמה גורמים לכך, יש הקשבה מלאה. גל עם המיקרופון בשירה, גיא והבס והשירות, מתוגברים בהרכב הנגנים שלהם – שאול בסר בפסנתר חשמלי, גדי פטר על התופים, לצידם יאיר רובין בגיטרה חשמלית ובצד השני ישובים ארבעת אוחזי כלי המיתר  – נועה אילי בצ'לו, נועם חיימוביץ' בויולה, מאיה לי רומן וחן שנהר- כינורות.

המופע מאוד מהודק, לא ארוך, כמה זמן נדרש כדי לבצע 11 שירים, האלבום בשלמותו, אין בלתו כי באמת אין, האמת שלא צריך להוסיף, לפחות כעת, מעבר לכך, לא פירורים של מרסדס, לא מגירות של "לא", לחלוטין לא מקום לקטעי הג'אז, נטו של ליילי, שעה וממש קצת, אך הזמן היה איכותי, אין חולק, בכל אופן לא מבחינתי ולבטח לא מבחינת הקהל שמילא את המועדון, קהל ששתה בצמא את הצלילים, המילים, השירות, המנגינות, ישראלי, אמיתי, גובה עיניים, עכשווי, בלי מסכות, נדמה לי שכבר אמרתי זאת.

אתם, פשוט תעקבו, תנסו ל"דוג" את המופע הבא של ההרכב הזה, לא תצטערו. תודה.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

וידאו

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button

לגלות עוד מהאתר הבלוג של יובל אראל

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא