כשהעיר הופכת למרחב של אמנות
יש משהו משמח בעיר שמחליטה לפתוח את שערי האמנות שלה לרווחה. לא להסתפק בתערוכות במוזיאונים או בגלריות המוכרות, אלא להזמין את הציבור אל חללי היצירה עצמם. לפגוש את האמנים, להכיר את סביבת העבודה שלהם ולהתבונן מקרוב בתהליכים שמאחורי היצירות.
זה בדיוק הרעיון שמניע את המיזם העירוני ״אוהבים אמנות. עושים אמנות.״, שיתקיים בתל אביב–יפו בין 11 ל־14 בנובמבר. במשך ארבעה ימים תציע העיר שפע של מפגשים עם אמנות, ברחובות, בגלריות, במוזיאונים ובסטודיות. כ־180 אמנים ואמניות יפתחו את חללי היצירה שלהם, לצד כ־30 גלריות וארבעה מוזיאונים המשתתפים באירוע.
במוקד האירועים תעמוד התערוכה ״יצרים כבושים״ בגן הכובשים, באוצרותו של גיא גולדשטיין. גם בית ליבלינג, בית לאמנות הצליל ומוקדי תרבות נוספים יצטרפו לחגיגה. כל אחד מהם יציע זווית אחרת על עולם האמנות ועל המפגש שלו עם העיר.
בעיניי, זהו אחד המהלכים התרבותיים היפים שמקיימת העירייה. לא רק משום שהוא מעניק במה ליוצרים רבים, אלא בעיקר בזכות החיבור שהוא יוצר עם הציבור. אמנות אינה חייבת להישאר מאחורי דלתות כבדות או להסתפק בקהל הקבוע של מוסדות התרבות. כאן היא יוצאת אל המרחב העירוני, מזמינה אנשים להיכנס, לשאול, להתבונן ולגלות.
אני אוהב במיוחד את הרעיון שהעיר עצמה הופכת למעין גלריה גדולה. לא חלל אחד עם סיפור אחיד, אלא פסיפס של עשרות מקומות, יוצרים ונקודות מבט. דווקא המגוון הזה מעניק למיזם את כוחו. הוא מאפשר למבקר לבנות לעצמו מסלול אישי, לנוע בין תחומי אמנות שונים ולפגוש יצירות שלא בהכרח היה מגיע אליהן בשגרה.
ובתוך כל העושר הזה, הביקור שלי במוזיאון העיר תל אביב–יפו היה רק תחנה אחת. תחנה שהפכה עבורי למסע אישי אל העיר שאני מכיר מילדותי.
חוזרים לבית העירייה הישן
יש ערים שמבקרים בהן, ויש ערים שנושאים איתנו לכל מקום. תל אביב היא בשבילי מהסוג השני. נולדתי בה, גדלתי ברחובותיה וראיתי את פניה משתנים במשך עשרות שנים. שכונות שלמות נעלמו, בתים ישנים פינו מקום למגדלים, ורחובות מוכרים קיבלו צורה חדשה. יש מקומות שעוד אפשר למצוא על המפה, ויש כאלה שנותרו רק בזיכרונות.
הגעתי לסיור מקדים בתערוכה ״עיר על מים סוערים״, שתיפתח ב־13 בנובמבר במוזיאון העיר. המבנה בכיכר ביאליק, ששימש בעבר את עיריית תל אביב, מעניק לביקור משמעות נוספת. במקום שבו ניהלו פעם את ענייני העיר, אמנים מבקשים כעת לספר את סיפורה. גם קירות הבית הישן שותפים למסע הזה.
התערוכה, שאצר ניר הרמט, מציגה עבודות של אמנים ואמניות המתבוננים בתל אביב–יפו מזוויות שונות. חלקם עוסקים בהיסטוריה ובזיכרון, אחרים בחיים העירוניים ובהשתנות המרחב. ציור, איור, רישום, צילום, פיסול, וידאו ומיצבים ממלאים את החדרים. זהו מפגש עשיר בין סגנונות, חומרים וטכניקות, שאינו מבקש לכפות שפה אמנותית אחת על כולם.
הבתים שהיו ואינם
״בתים בודדים״ של אלכסנדר סרבר היא אחת העבודות שמצליחות לספר סיפור עירוני באמצעים פשוטים יחסית. שלושה דגמים המזכירים את בתי הבאוהאוס המוכרים של תל אביב. מרפסות מעוגלות, קווים אופקיים והשפה האדריכלית שהפכה לאחד מסמלי העיר הלבנה. אלא שהבתים עשויים קלקר, חומר קל ושביר. במבט נוסף, המבנה שנראה יציב כל כך הופך למשהו שעלול להתפורר.
קרן זלץ מחזירה אותנו אל מגדל שלום, אחד מסמלי הקדמה של תל אביב בשנות השישים. היא מפגישה בין צילום אוויר היסטורי לתצלום מאוחר יותר של המגדל. בשבילי זה אינו רק מבנה גבוה במרכז העיר. מגדל שלום מזכיר גם את גימנסיה הרצליה, שנהרסה כדי לפנות מקום לחזון החדש. פעם ראו בכך סמל להתקדמות. היום אפשר גם לשאול מה איבדנו בדרך.
הגר ציגלר מציעה התבוננות עדינה יותר בזיכרון. היא רכשה בשוק הפשפשים ביפו שקופיות משפחתיות משנות השישים והשבעים. מתוך הצילומים יצרה רישומים באמצעות חוטי רקמה. דמויות, חזיתות בתים, מדרכות וגינות מקבלים חיים חדשים. בין הפרטים מופיעה גם צללית גימנסיה הרצליה. זיכרונות של משפחה זרה הופכים לפתע לחלק מהזיכרון העירוני המשותף.
פול קורן מציג ב״12 התחנות של תל אביב״ חתך כמעט ארכיאולוגי של העיר. שכבות של שכונות, זיכרונות ושברי חיים מתקיימות מתחת לפני הקרקע. מעליהן ממשיכה העיר לבנות את עצמה, והרכבת הקלה חוצה את המרחב. המיצב מזכיר לנו שהעיר העכשווית אינה מתחילה מהיום. היא ממשיכה להיבנות על מה שהיה כאן קודם.
כשהים מחזיר זיכרונות
אחת העבודות שסקרנו אותי במיוחד הייתה ״מנשייה – שכבות של זיכרון ושכחה״ של נדיה גורנשטיין. האמנית אספה שברי מרצפות ישנות והפכה אותם לתליונים ולתכשיטי קיר. 132 השברים מתכתבים עם הגרלת הצדפים של אחוזת בית, אחד הרגעים הסמליים בסיפור הקמת תל אביב.
החיבור בין הולדת העיר לבין שכונת מנשייה שנמחקה כמעט לחלוטין מעורר מחשבה. אלא שכאן ביקשתי לברר פרט אחד. בתיאור האוצרותי נכתב שהמרצפות הגיעו מבתי מנשייה. כששאלתי היכן נאספו, נאמר לי שמקור האיסוף בחוף גבעת עלייה, מדרום לעג'מי. אזור מרוחק ממנשייה, שבו הצטברו בעבר כמויות גדולות של פסולת בניין והריסות, בסביבת פארק מדרון יפו של היום.
ייתכן שהשברים הגיעו מבתים שנהרסו בסביבה, וייתכן שמקורם במקום אחר. לא קיבלתי תשובה ברורה שתאפשר לקבוע זאת. אין בכך כדי לגרוע מיופייה של העבודה או מהרעיון שמאחוריה. אבל כאשר יצירה נשענת על סיפור היסטורי, יש חשיבות גם לדיוק בפרטים. מאחורי כל מרצפת היה פעם בית, ומאחורי כל בית התקיימו חיים.
הים חוזר גם אצל באסמה אבו חוטי, המציגה שתי נשים היושבות מול המים ביפו. באחד התצלומים הים שקט יחסית, ובאחר גל מתנפץ לעברן. דבורה מורג מציגה ציור של שולחן אוכל הפוך הצף בים. מאחורי הדימוי מסתתר סיפור משפחתי נוגע ללב. הוריה, שורדי שואה שהתגוררו במעברה, קיבלו הצעה לעבור לבית נטוש ביפו. כאשר מצאו בתוכו שולחן ערוך וסימנים לחיים שנקטעו, החליטו להחזיר את המפתח ולשוב למעברה.
זהו סיפור שמעניק לציור משמעות עמוקה. הוא מחבר בין זיכרונות של עקירה, פליטות ואובדן. אלה סיפורים שהעיר נושאת בין קירותיה, גם כאשר הרחובות ממשיכים בשגרת יומם.
השכונות שנעלמו, והזיכרונות שנשארו
במהלך הסיור פגשתי גם התייחסויות לבריכת גורדון, לשכונת מחלול, למנשייה ולגן הכובשים. כל אחד מהמקומות האלה מחזיק פרק אחר בתולדות תל אביב. אבל דווקא המפגש איתם עורר בי מחשבה על מקומות נוספים. מה עם נורדיה, סומייל, שייח' מוניס וג'מוסין? גם הם חלק מההיסטוריה העירונית, אף שלא מצאתי להם ביטוי ברור בתערוכה.
בשבילי אלה אינם רק שמות מספרי ההיסטוריה. מול שכונת סומייל התגוררה משפחתי. כילד נהגתי להסתובב בשכונה, להתרועע עם הילדים המקומיים ולקטוף עלים מעצי התות. הזיכרונות האלה עדיין חיים בתוכי, למרות השינויים שעבר המקום. גם שייח' מוניס מחזירה אותי לילדותי, אל בית הספר ברושים שבו למדתי. מקומות שהיו חלק מהנוף היומיומי שלי הפכו עם השנים לסיפורים היסטוריים.
העיר שלא צמחה מתוך ריק
את מנשייה וגן הכובשים אני זוכר אחרת. בזיכרון הילדות שלי נותר שם מגרש כורכר ענקי. רק שנים מאוחר יותר, כשנחשפתי להיסטוריה המתועדת של המקום, הבנתי מה התקיים שם קודם. המגרש הריק לכאורה לא היה תמיד ריק. היו שם בתים, רחובות ואנשים. העיר שהכרתי כילד כבר הסתירה מתחתיה חלקים מהעיר שקדמה לה.
ככל שהעמקתי בתולדות תל אביב, הבנתי שהסיפור שלימדו אותנו על עיר שצמחה מתוך החולות אינו מספר את מלוא ההיסטוריה. אחוזת בית אמנם נוסדה בשנת 1909, אבל המרחב סביבה לא היה שומם. יפו, שכונותיה וכפרים ערביים בסביבה התקיימו שם עוד קודם. גם שכונות יהודיות, ובהן נווה צדק וכרם התימנים, קדמו להקמתה. תל אביב לא נולדה בחלל ריק, אלא צמחה בתוך מרחב שכבר התקיימו בו חיים.
למי יש מקום בזיכרון העירוני?
אני מבין היטב שתערוכה אחת אינה יכולה להכיל את כל תולדות העיר. אין גם אפשרות להעניק ייצוג לכל שכונה ולכל סיפור. אבל יש מושג שנקרא שוויון הזדמנויות. במקרה הזה אני מתכוון גם להזדמנות לזכות במקום בזיכרון העירוני. כאשר בוחרים להתבונן בתל אביב דרך שכבות הזמן, ההיעלמות והשינוי, ראוי לתת מקום גם לסיפורים שההיסטוריה המוכרת נטתה לדחוק לשוליים.
זו אינה דרישה להפוך אמנות לשיעור היסטוריה, או להעמיס על תערוכה אחת את כל המורכבות העירונית. זו תהייה על הבחירות האוצרותיות. אילו סיפורים אנחנו מספרים על העיר? אילו זיכרונות אנחנו משמרים? ואילו נותרים מחוץ לחדרי התצוגה?
כשהאמנות מתרחקת מהעיר
לצד העבודות שמתחברות באופן ברור לתל אביב, מצאתי גם יצירות שהקשר שלהן לנושא נותר בעיניי מעורפל. עבודות פיסול מופשטות, מבנים מחומרים שונים וציורים שאינם מתייחסים למקום עירוני מזוהה. לעיתים נדמה שהטקסט האוצרותי מתאמץ לחבר אותן לעיר באמצעות מושגים כמו יציבות, התפוררות, תנועה ושינוי.
אפשר כמובן לפרש כמעט כל יצירת אמנות באמצעות המושגים האלה. עיר אכן נמצאת בתנועה מתמדת, והחיים בה מלאים מתחים ושינויים. אבל האם כל עבודה העוסקת בחומר, בשבריריות או בתנועה הופכת בהכרח ליצירה על תל אביב? האם הקשר הזה עולה מתוך היצירה, או בעיקר מתוך הפרשנות שהוצמדה לה?
תהיתי על כך בקול במהלך הסיור, אך לא קיבלתי תשובה שהניחה את דעתי. אינני מצפה שכל עבודה תציג בניין מוכר, רחוב או שכונה. אמנות טובה אינה חייבת להיות תיעודית. היא יכולה להציע גם מבט מופשט, רגשי ומדומיין. ובכל זאת, כאשר התערוכה מתמקדת בעיר מסוימת, אני מחפש את החוט המחבר את היצירות אליה. לא תמיד מצאתי אותו.
חשוב לי להדגיש שאין כאן פסילה של היצירות עצמן. חלקן מעניינות מבחינה חזותית וחומרית, גם ללא קשר ברור לתל אביב. השאלה נוגעת בעיקר לבחירה האוצרותית ולמקום שלהן בתוך הסיפור הכולל.
עיר של אנשים, לא רק של בניינים
אמי ספרד מציגה ב״בית מספר 27״ התבוננות בבניין אחד וברחוב שסביבו. באמצעות רישומים דיגיטליים ואנימציה היא עוקבת אחר חילופי דיירים, מחאות, עסקים, מלחמה והתחדשות עירונית. הבניין נשאר במקומו, אבל החיים סביבו משתנים ללא הרף. לפעמים בית אחד מצליח לספר סיפור עירוני רחב יותר ממאה נתונים סטטיסטיים.
שי לי נסים מתבוננת בשכונת עג'מי באמצעות עבודת וידאו המשלבת רחובות, תהלוכות, מבנים מתפוררים ורגעים מחיי השכונה. כאן העיר אינה רק תפאורה. האנשים, התנועה והחיים עצמם הופכים לחלק מהיצירה.
אילת כרמי ומירב הימן חוזרות אל כיכר ביאליק באמצעות ״הסירנות של כיכר ביאליק״. עבודת הווידאו מתמקדת במזרקה, במים ובמה שמתרחש מעליהם ומתחתיהם. היא מציעה מבט אחר על מקום מוכר. גם מתחת לפני השטח העירוניים מסתתרים סיפורים ומערכות שאיננו רואים.
ויש גם עיר של מספרים
לצד התערוכה מצאתי במוזיאון תצוגה אינטראקטיבית חביבה, שנראית כחלק מתצוגת הקבע. מפה דיגיטלית של תל אביב–יפו מאפשרת לבחור רחוב או שכונה בלחיצת אצבע. לצד המפה נפתחים נתונים חברתיים ודמוגרפיים המאפיינים את האזור שנבחר.
זהו רעיון פשוט ומוצלח. אפשר לדלג בין אזורים שונים בעיר ולגלות עד כמה הם נבדלים זה מזה. אחרי שיטוט בין עבודות המבוססות על זיכרונות ודימויים אמנותיים, נחמד לפגוש גם את העיר דרך מספרים. הנתונים אינם מספרים את כל הסיפור, אבל מוסיפים עוד זווית התבוננות.
עיר שאינה מפסיקה להשתנות
בסופו של הסיור במוזיאון העיר נותרתי עם תחושה חיובית מאוד. התערוכה מציגה עושר של יצירות, חומרים ושפות אמנותיות, המציעות מבטים שונים על תל אביב–יפו. חלקן מעוררות געגוע, אחרות מציפות שאלות על ההיסטוריה והחיים בעיר. לא כל עבודה התחברה בעיניי לנושא המרכזי, ולא כל הסבר אוצרותי הצליח לשכנע אותי. דווקא ממוזיאון המוקדש לסיפורה של העיר ציפיתי לחיבור ברור יותר בין היצירות לבין המקום, אנשיו וזיכרונותיו.
ועדיין, אני מברך על התערוכה ועל שילובה במיזם ״אוהבים אמנות. עושים אמנות.״. עיריית תל אביב–יפו ושותפיה פותחים בפני הציבור פסיפס עשיר של יצירה מקומית. למוזיאון העיר יש כאן תפקיד מיוחד: לא רק להציג אמנות, אלא לעורר שיחה על העיר, על עברה ועל זהותה המשתנה. גם כאשר עולות שאלות על הבחירות האוצרותיות, עצם המפגש בין האמנות להיסטוריה העירונית ראוי להערכה.
כשיצאתי מבית העירייה ההיסטורי אל כיכר ביאליק, חשבתי שוב על העיר שבה נולדתי וגדלתי. תל אביב ממשיכה לבנות, להרוס ולהמציא את עצמה מחדש. זו כבר אינה העיר של ילדותי, אבל היא עדיין חלק ממני. ואולי כאן טמון ערכו של מוזיאון העיר: ביכולתו להחזיר אותנו אל מקומות שכבר אינם, לעורר זיכרונות ולגרום לנו להתבונן אחרת גם ברחובות שאנחנו מכירים כל חיינו.
עיר על מים סוערים
תערוכה קבוצתית, מוזיאון העיר תל אביב–יפו | אוצר: ניר הרמט | פתיחה: יום שישי, 13 בנובמבר 2026
ביאליק 27, תל אביב | התערוכה משתלבת באירועי ״אוהבים אמנות. עושים אמנות.״, 11–14 בנובמבר 2026.
לחצו לצפייה בגלרייה המלאה שצילם בתערוכה יוסי סובה Yossi Souva