במקום שולחן שבת, צ'ייקובסקי
יש אנשים שמקדישים את ערב שישי למפגש משפחתי סביב שולחן האוכל. אחרים יוצאים למסעדה, להופעה או מתרווחים מול הטלוויזיה. אנחנו החלטנו הפעם ללכת על מרתון של בלט רוסי קלאסי. לא מופע אחד, אלא שניים. לא יצירה קצרה ואחריה הביתה, אלא ערב שלם בחברתו של צ'ייקובסקי. כך מצאנו את עצמנו ביום שישי באולם סמולרש, בקמפוס אוניברסיטת תל אביב. כאן, באזור שבו שכנה בעבר שייח' מוניס, המתינו לנו שתי יצירות מופת. תחילה "היפהפייה הנרדמת", ובהמשך "אגם הברבורים". תיאטרון הבלט הלאומי של רוסיה, בניהולו של ויאצ'סלב גורדייב, הביא אותן לישראל.
המופע הראשון החל בשעה חמש אחר הצהריים. השני יצא לדרך בשמונה בערב. כל מופע ארך כשעתיים ורבע, כולל הפסקה בין המערכות. בין שתי ההצגות נותר לנו פחות משעה להתאוורר ולחזור לכיסאות. בהחלט לא בילוי שגרתי לליל שישי. למעלה מחמש שעות במתחם, כמעט ארבע וחצי שעות של בלט, ועוד הפסקות קצרות באמצע. צריך אורך רוח, סבלנות ונכונות להתמסר למה שמתרחש על הבמה. אבל מי אמר שכל בילוי תרבותי חייב להסתיים אחרי תשעים דקות?
היפהפייה שכבר ישנה מאות שנים
את הערב פתחנו עם "היפהפייה הנרדמת", סיפור שכמעט כולנו מכירים מילדות. נסיכה צעירה, פיה מרושעת, קללה נוראה ומאה שנות שינה. בסופו של דבר מגיע הנסיך, והאהבה מצליחה לגבור על הכישוף. אלא שהאגדה הזאת עתיקה הרבה יותר מהמוזיקה של צ'ייקובסקי. למעשה, היא עברה כמה גלגולים ספרותיים לפני שהגיעה אל במת הבלט. שורשיה מופיעים כבר בספרות האירופית של ימי הביניים. במאה ה־17 פרסם ג'מבטיסטה בזילה את "שמש, ירח וטליה". הסיפור שלו כלל התרחשויות אפלות למדי, שאינן מתאימות בדיוק לאגדת ילדים מתוקה.
בשנת 1697 פרסם שארל פרו את גרסתו המפורסמת. יותר ממאה שנים לאחר מכן פרסמו האחים גרים את "שושניית הבר". עם השנים התרככו חלק מהפרטים הקשים, והסיפור קיבל אופי רומנטי יותר.
ואז הגיע צ'ייקובסקי, והעניק לאגדה חיים נוספים באמצעות המוזיקה. בשנת 1890 העלה תיאטרון מרינסקי בסנט פטרבורג את הבלט בכוריאוגרפיה של מריוס פטיפה. הסיפור הישן הפך לחגיגה של מוזיקה, תנועה, תלבושות ותפאורה. מאז ממשיכים רקדנים ברחבי העולם להעיר את הנסיכה מחדש.
גרסתו של ויאצ'סלב גורדייב ממשיכה את המסורת הזאת. היא משלבת את עבודתו של פטיפה עם כוריאוגרפיה של פיודור לופוחוב וגורדייב עצמו. וכך מצאנו את עצמנו מול אגדה בת מאות שנים. הפעם לא היו מילים, רק מוזיקה וגופים שנעו על הבמה.
הברבורים שהכרנו עוד לפני שידענו מהו בלט
ואז הגיע "אגם הברבורים". יש יצירות מוזיקליות שאינן זקוקות להיכרות מוקדמת. מספיק לשמוע כמה תווים, ומיד אנחנו יודעים במה מדובר. המוזיקה של "אגם הברבורים" שייכת בדיוק למשפחה הזאת. הנעימות הללו מלוות אותנו עוד מילדות. שמענו אותן ברדיו, על גבי תקליטים בפטיפון ובאינספור הזדמנויות אחרות. לעיתים אפילו בלי לדעת מה מקורן.
ואני נזכר גם בניסיונות הילדות לחקות את הרקדניות. מי מאיתנו לא ניסה פעם ללכת על קצות האצבעות? להתרומם מעט, למתוח את הרגליים ולדמיין שאנחנו חלק מלהקת בלט? אצלי זה הסתיים בדרך כלל אחרי שניים או שלושה צעדים. הגוף הודיע שהניסוי הסתיים, וכפות הרגליים דרשו לחזור לקרקע. קשה, קשה.
אמש, כאשר הרקדניות נעו על הבמה באותה קלילות בלתי נתפסת, נזכרתי בניסיונות ההם. אלא שהפעם הבנתי מחדש כמה עבודה מסתתרת מאחורי המראה האלגנטי.
ואז נשמעו הצלילים המזוהים כל כך עם הברבורים. אותה נעימה נפלאה, עם המלודיה העולה ומתרחבת, שמצליחה לרגש גם אחרי עשרות שנות היכרות. וכשהרקדניות החלו לנוע יחדיו, המוזיקה קיבלה לפתע גוף. כל תנועה, כל הנפת יד וכל סיבוב העניקו לצלילים המוכרים משמעות נוספת.
במיוחד בולט ריקוד הברבורים הקטנים, אחד הקטעים המזוהים ביותר עם היצירה. ארבע רקדניות משלבות ידיים ומבצעות רצף צעדים מהיר ומדויק בתיאום כמעט מוחלט. זהו אחד מאותם רגעים שבהם הבלט הקלאסי מציג את כוחו האמיתי. לא רק הכישרון של הרקדנית הבודדת, אלא היכולת של כמה גופים לפעול יחד.
אגם אחד, כמעט מאה וחמישים שנות היסטוריה
"אגם הברבורים" עלה לראשונה בשנת 1877 בתיאטרון הבולשוי במוסקבה. צ'ייקובסקי הלחין את המוזיקה, ואילו יוליוס רייזינגר יצר את הכוריאוגרפיה המקורית.
בניגוד למעמדו כיום, הבלט לא הפך מיד להצלחה מסחררת. רק לאחר מות המלחין הגיעה הגרסה שהעניקה לו את מעמדו המיתולוגי. בשנת 1895 העלה תיאטרון מרינסקי גרסה חדשה. מריוס פטיפה ולב איבנוב עיצבו מחדש את הכוריאוגרפיה והניחו את יסודות המסורת המוכרת לנו.
במרכז הסיפור ניצבים הנסיך זיגפריד ואודט, נסיכה שהפכה לברבור בעקבות כישוף. לצדה מופיעה אודיל, הברבור השחור, שמנסה להטעות את הנסיך. לעיתים אותה רקדנית מגלמת את שתי הדמויות. זהו אתגר מיוחד, משום שכל אחת דורשת אופי תנועתי ורגשי אחר. האחת עדינה ולירית, האחרת עוצמתית ומפתה. ובין שתיהן ניצבת המוזיקה של צ'ייקובסקי, שמובילה את הסיפור בין אהבה, אשליה וגורל.
גרסת גורדייב משלבת את מסורת הכוריאוגרפיה של פטיפה, איבנוב ואלכסנדר גורסקי. כך ממשיכה יצירה בת כמעט מאה וחמישים שנה למצוא קהלים חדשים.
רוסיה, משמעת ומה שביניהן
יש משהו במסורת הבלט הרוסי שמעורר בי הערכה מיוחדת. אותה משמעת קפדנית, אותה מחויבות למקצוענות ואותה שאיפה להגיע לשלמות כמעט בלתי אפשרית. ברוסיה מתחילים להכשיר רקדנים מקצועיים כבר בגיל צעיר מאוד. באקדמיית ואגנובה בסנט פטרבורג, למשל, מתקבלים תלמידים בני עשר ואחת עשרה.
המוסד, שנוסד בשנת 1738, ממשיך לשמר מסורת הכשרה בת מאות שנים. הילדים לומדים לא רק צעדי מחול, אלא גם משמעת, דיוק והתמדה. מאחורי כל קפיצה אלגנטית מסתתרות אלפי שעות אימון. מאחורי כל סיבוב מושלם עומדים שרירים, מפרקים וגידים שעברו הכשרה ממושכת.
גם רשימת האמנים המשתתפים בסיבוב ההופעות בישראל מלמדת על עומקה של המסורת הזאת. בין בכירי הלהקה נמצאים דמיטרי קוטרמין וסבטלנה אוסטוז'נינובה, שנושאים בתוארי הצטיינות אמנותיים ברוסיה. לצדם מופיעות הפרימה בלרינות אנה שצ'רבקובה ויוליה זוויאגינה.
הסיבוב הנוכחי סימן גם ציון דרך מקצועי עבור יקטרינה מקייבה. הרקדנית הופיעה לראשונה בתפקיד אורורה ב"היפהפייה הנרדמת" במהלך סיבוב ההופעות בישראל. עוד השתתפו בסיבוב אנה גלדזה, אנטון קוסינוב ואלכסיי ריבין, בתפקידים שונים בהפקה.
וכך ממשיכה המסורת הרוסית לעבור בין דורות של אמנים. הוותיקים מביאים ניסיון ובשלות, והצעירים מביאים אנרגיה ושאיפה להתקדם. כולם פועלים בתוך מערכת אמנותית שמציבה רף מקצועי גבוה במיוחד.
ואולי משום כך המפגש עם בלט רוסי מעורר בי תחושה מוכרת. אני נזכר בחוויה שבמפגש עם מקהלת הצבא האדום, עוד סמל תרבותי רוסי מפואר. אין כאן עניין פוליטי, וגם לא געגוע למשטר כזה או אחר. אני מדבר על הערכה לאמנות שנשענת על משמעת ועל עבודה קבוצתית.
כל משתתף נדרש להצטיין בפני עצמו, אבל גם להשתלב בתוך המכלול. היחיד מביא את כישרונו, ואילו הקבוצה הופכת אותו לחלק מיצירה גדולה יותר. יש משהו מעורר השתאות בתפיסה הזאת. במיוחד בעולם שמקדש כיום את האינדיבידואל ואת הרצון לבלוט בכל מחיר.
הגוף, כוח הכבידה וסוסי המרוץ
לא אחת עסקנו כאן במחול המודרני והעכשווי. ראינו רקדנים שמתפתלים, מתקפלים, מתגלגלים ומאתגרים את שיווי המשקל. הבלט הקלאסי מציג גישה שונה.
הרקדנים מבקשים להגביה את הגוף, להאריך את קווי התנועה וליצור אשליה של ריחוף. הם מזנקים לאוויר, נמתחים ונוחתים בתנועה שנראית כמעט חסרת מאמץ. הרקדניות מוסיפות לכך את ההליכה והריקוד על קצות האצבעות. טכניקת הפוינט מעניקה לרגליים צללית ארוכה ומרשימה במיוחד.
לעיתים התנועה מזכירה לי את האלגנטיות של סוסי מרוץ אציליים. שילוב של עוצמה, גמישות וקווים ארוכים, שנראים כאילו נולדו כך. אבל שום דבר בתנועה הזאת אינו פשוט. נעלי הפוינט מספקות תמיכה, אך אינן מבטלות את המאמץ. הגוף כולו מתגייס לשמירה על האיזון ולביצוע התנועה המדויקת.
מנגד, רקדני המחול המודרני מציגים שליטה גופנית מסוג אחר. הם משתמשים במשקל הגוף, ברצפה ובתנוחות שנראות לעיתים בלתי אפשריות. מי מהם מתאמץ יותר? אינני מתיימר להכריע. הבלט הקלאסי מסתיר את המאמץ מאחורי אלגנטיות מוקפדת. המחול העכשווי מרשה לעצמו לחשוף אותו ולהפוך אותו לחלק מהאמירה.
שתי שפות שונות, שתיהן דורשות יכולת אנושית יוצאת דופן.
תראו אותי, תמחאו לי כפיים
ויש עוד עניין במסורת הבלט הקלאסי שהצליח לעורר בי מחשבות. אחרי קטעי סולו וירטואוזיים, הרקדנים פונים אל הקהל בקידה מסוגננת. הרקדניות מצטרפות עם חיוך ומחווה אלגנטית, והקהל משיב במחיאות כפיים. וכך חוזר הטקס לאורך המופע.
ואני יושב שם ותוהה אם לא מדובר בגרסה מוקדמת של תרבות הלייקים. הרבה לפני פייסבוק ואינסטגרם, רקדני הבלט כבר ידעו כיצד לאסוף תשואות. אל תבינו אותי לא נכון. אני מעריך את המאמץ ואת היכולת שמאחורי כל קפיצה וסיבוב.
אבל יש משהו מעט מיושן, אולי אפילו פאתטי, בטקס החוזר הזה. האם באמת צריך להזכיר לנו שוב ושוב כמה הרקדנים מוכשרים? הרי אנחנו רואים זאת היטב. אולי אפשר להמתין לסיום ולתת להם את מלוא הכבוד במחיאות כפיים ממושכות. אפילו סטנדינג אוביישן, אם וכאשר המופע באמת מצדיק זאת.
כמובן, מדובר במסורת עתיקה של עולם הבלט. כבר במאה ה־19 הציגו הרקדנים וריאציות שנועדו להפגין את כישוריהם. מחיאות הכפיים והקידות הפכו לחלק מטקס הבמה. ממש כפי שזמרי אופרה מקבלים תשואות לאחר אריה מרשימה. ובכל זאת, מסורת אינה חסינה מביקורת. לפעמים גם מנהגים בני מאות שנים זקוקים למבט מחודש.
צ'ייקובסקי בסטריאו
אי אפשר לדבר על שתי היצירות בלי לחזור אל המוזיקה. צ'ייקובסקי מעניק להן חיים, עומק ורגש, גם ללא מילים. במקרה שלפנינו, ככל שהתרשמנו, המוזיקה הגיעה אל האולם באמצעות הקלטה. לא ראינו בור תזמורת, וגם בסיומי המופעים לא הופיעו נגנים להשתחוות. בפרסומי ההפקה הופיע כמובן שמו של צ'ייקובסקי, אך לא מצאנו קרדיט לתזמורת או למנצח. ובכל זאת, דווקא כאן ראוי להעניק מחמאה.
הפסקול נשמע באולם באיכות סטריאופונית מצוינת. הצלילים מילאו את החלל בעושר ובבהירות, ואפשרו לנו להתמסר למוזיקה המוכרת. כלי הנשיפה, המיתרים והמעברים הדינמיים השתלבו היטב בחוויית הצפייה. המוזיקה ליוותה את התנועה בלי לאבד את נוכחותה.
נכון, תזמורת חיה מעניקה לבלט ממד נוסף. המנצח יכול להגיב לרקדנים בזמן אמת ולשנות מעט את הקצב בהתאם לתנועה. אבל גם להקלטה איכותית יש יתרונות. היא מעניקה יציבות מוזיקלית ומאפשרת ללהקה לשמור על תיאום מדויק לאורך הערב.
מה נשאר אחרי חמש שעות?
לקראת סיומו של הערב חזרתי לחשוב על הדרך שבה תרבות עוברת מדור לדור. העולם משתנה במהירות. סגנונות אמנותיים חדשים נולדים, גבולות נפרצים ומסורות ישנות מפנות את מקומן לאחרות. אבל הבלט הקלאסי ממשיך לשמר מערכת כללים שנולדה לפני מאות שנים. הוא אינו ממהר לוותר על צורות, מחוות וטקסים שהפכו לחלק מזהותו.
אפשר לבקר את הטקסיות הזאת. אפשר גם להשתעשע מהקידות ומהצורך בתשואות חוזרות. אבל קשה להתעלם מהיכולת הגופנית ומההתמסרות שמציגים הרקדנים. במיוחד כאשר נזכרים כמה שנים נדרשות כדי להגיע אל הבמה.
וכך הסתיים מבחינתנו ערב שישי יוצא דופן. שתי יצירות מופת, שני סיפורים עתיקים ומלחין רוסי אחד שהצליח להחזיק אותנו באולם במשך שעות. במקום שולחן השבת קיבלנו ארמון מכושף ואגם מלא ברבורים. במקום שיחה משפחתית, הקשבנו לצ'ייקובסקי.
ואני מודה שבדרך הביתה עוד שמעתי בראש את נעימת הברבורים המוכרת. אותה מוזיקה שליוותה אותנו מילדות, ושוב הזכירה לי את הניסיונות ללכת על קצות האצבעות. שניים או שלושה צעדים, ואז בחזרה לקרקע. הרקדניות, לעומת זאת, ממשיכות לרחף.
מחר המופע נודד לירושלים ובהתאמה לערים נוספות ברחבי הארץ, כאן הפרטים והכרטיסים לאגם הברבורים וכאן הפרטים והכרטיסים ליפיפיה הנרדמת