נתחיל בכך שלא אביע כאן היום עמדה פוליטית (אשתדל…). במקום זאת, אנסה לגעת בשירים שעשו זאת במקומי. כאלה שלא הסתפקו במנגינה קליטה, בפזמון מוצלח או בכמה דקות של בידור. שירים שיוצריהם ביקשו לומר משהו על המדינה, על מנהיגיה ועל החברה הישראלית. חלקם תקפו את השלטון, אחרים הגנו על תפיסות לאומיות, והיו גם כאלה שקראו לשלום. כולם, בדרכם, הוכיחו שמוזיקה איננה חייבת להישאר מחוץ לוויכוח הציבורי.
אנחנו חיים במדינה שבה כמעט כל נושא הופך לוויכוח פוליטי. גם המוזיקה, מתברר, אינה חסינה מפני התופעה הזאת. למעשה, היא מעולם לא הייתה. עוד לפני עידן הרשתות החברתיות, הפוסטים הזועמים והטוקבקים, אמנים ישראלים כבר ניהלו מלחמות אידיאולוגיות באמצעות מילים ומנגינות.
ואולי דווקא עכשיו, כשהמערכת הפוליטית שוב תופסת את מרכז הבמה לקראת הבחירות, כדאי לחזור לכמה מהשירים הללו. לא כדי להחליט מי צדק, אלא כדי להקשיב למה שהיה להם לומר.
שלום חנוך: כשהמשיח לא מגיע והמדינה משלמת
נתחיל בשלום חנוך, אחד המוזיקאים שהעניקו לרוק הישראלי גם שיניים פוליטיות. בשנת 1985 הוציא חנוך את האלבום "מחכים למשיח", ובמרכזו שיר הנושא שהפך לקלאסיקה. חנוך לא חיפש כאן גאולה שמימית. הוא התבונן במשבר הכלכלי, במערכת הפיננסית ובמנהיגים שאיבדו את אמון הציבור. את כל אלה הוא ארז ברוקנרול עצבני, ישיר וחסר סבלנות.
באותו אלבום הופיע גם "לא עוצר באדום", שנכתב על רקע מלחמת לבנון הראשונה. רבים פירשו את השיר כביקורת על אריאל שרון, שר הביטחון באותם ימים. חנוך עצמו הבהיר שלא כיוון אותו דווקא לאדם מסוים.
כך או אחרת, ארבעה עשורים מאוחר יותר, אפשר להאזין לשירים הללו ולהרגיש שהזמן לא שינה הכול.
נעמי שמר: כשהאהבה לארץ מקבלת משמעות פוליטית
מן הצד השני של המפה הפוליטית ניצבת נעמי שמר. היוצרת שהעניקה לנו את "ירושלים של זהב" לא הסתירה את עמדותיה הלאומיות. בשנות השבעים כתבה את "איש מוזר", ובו הציגה את אמונתה בזיקת העם היהודי לארץ ישראל. בשיר "הכריש" בחרה במשל על סרדין וכריש כדי למתוח ביקורת על ויתורים טריטוריאליים במסגרת משא ומתן לשלום.
אבל הסיפור המסקרן באמת שייך דווקא ל"על כל אלה". שמר כתבה אותו במקור כדי לנחם את אחותה שהתאלמנה. אלא שהקריאה "אל נא תעקור נטוע" קיבלה חיים פוליטיים משלה. מתנגדי פינוי יישובים אימצו את השיר, והוא ליווה מאבקים מסיני ועד גוש קטיף.
זאת דוגמה מצוינת לאופן שבו הציבור מעניק לשיר משמעות חדשה, לעיתים בלי קשר לכוונתו המקורית של היוצר.
חוה אלברשטיין: כשהגדי הפך למחאה
בשנת 1989, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, הקליטה חוה אלברשטיין את "חד גדיא". היא לקחה את הפיוט המוכר מההגדה והפכה אותו לשאלה מטרידה על מעגל האלימות. אלברשטיין ביקשה לברר כיצד קורבן הופך לתוקפן, והאם אפשר בכלל להשתחרר מהמעגל הזה. השיר עורר סערה. הוועד המנהל של רשות השידור החליט לאסור את השמעתו ברדיו, לצד "אחרינו המבול" של נורית גלרון. בעקבות התערבות היועץ המשפטי לממשלה חזרה הרשות מהחלטתה.
הנה לנו תזכורת לימים שבהם שיר מחאה הצליח להרגיז את הממסד עד כדי ניסיון למנוע את השמעתו. גם "שיר לשלום", שביצעה להקת הנח"ל כבר בשנת 1969, הפך עם השנים לסמל פוליטי. השיר, שכתב יעקב רוטבליט והלחין יאיר רוזנבלום, לא הסתפק בתקווה כללית לשלום. הוא ביקש מהחיים לפעול למענו.
מאוחר יותר נקשר השיר בעצרת שבה נרצח יצחק רבין. מאז קשה להפריד בין המנגינה לבין הזיכרון הלאומי.
עמיר בניון ואריאל זילבר: בלי להסתתר מאחורי מטאפורות
לא כל האמנים בחרו להעביר מסרים באמצעות משלים ודימויים. בשנת 2010 הוציא עמיר בניון את "אני אחיך". השיר מבטא את כעסו כלפי גורמים שלדעתו פוגעים בצה"ל ובחייליו. בניון התייחס בהמשך במפורש לארגוני שמאל, ובהם בצלם. שנה לאחר מכן פרסם אריאל זילבר את "כהנא צדק", שיר הזדהות עם מאיר כהנא. מנהיג תנועת כ"ך קידם אידיאולוגיה גזענית, ותנועתו נפסלה מהתמודדות בבחירות.
זילבר בחר להביע את עמדתו בפומבי ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים. השיר עורר מחלוקת חריפה, והציף שוב את השאלה האם אפשר להפריד בין יצירתו של אמן לבין עמדותיו. לא חייבים להסכים עם בניון או זילבר כדי להכיר בכך ששניהם השתמשו במוזיקה כבמה להבעת השקפה פוליטית.
הדג נחש: מדביקים את כל המדינה לשיר אחד
אם יש להקה ישראלית שהצליחה להפוך מחאה פוליטית למסיבת רחוב, זאת כנראה הדג נחש. בשנת 2004 הגישה הלהקה את "שירת הסטיקר", שהרכיב דויד גרוסמן מסיסמאות פוליטיות. אלא שהחברים לא הסתפקו בכך. בעקבות המחאה החברתית של קיץ 2011 הם הוציאו את "זמן להתעורר", שהפך להמנון הפגנות ונשאר כזה גם שנים לאחר מכן.
השיר שילב גרוב סוחף עם קריאה לציבור להפסיק לשתוק ולדרוש שינוי. בהמשך הוא ליווה מחאות נגד השלטון, מבלפור ועד קפלן. לצדו ראוי להזכיר גם את "קובלנה על מפלגות ישראל", המבוסס על טקסט של מאיר אריאל. הדג נחש העניקו לו חיים חדשים לקראת בחירות 2013. מתברר שאפשר לרקוד, להניף ידיים, ובאותה הזדמנות גם למחות נגד המערכת הפוליטית.
ג'ימבו ג'יי: כשהמציאות כותבת את שירי המחאה
ואי אפשר לדבר על מוזיקה ופוליטיקה בישראל בלי להזכיר את ג'ימבו ג'יי, הלוא הוא עומר הברון. הראפר מקיבוץ אור הנר שבעוטף עזה מתבונן במציאות הישראלית בעיניים פקוחות, ומשלב הומור, אירוניה וכאב בטקסטים שלו. בשיר "בומים", שיצא עוד לפני 7 באוקטובר, הוא תיאר את האבסורד שבגידול ילדים תחת איום ביטחוני מתמשך. לאחר המתקפה קיבלו המילים משמעות מצמררת. בהמשך הגיע "מפרש לבן", ובו שאלות נוקבות על עתיד המדינה, המלחמה, המילואים והחיים בעוטף. ג'ימבו אינו ממהר להכתיר את עצמו כזמר מחאה. הוא פשוט מתעד את המציאות שסביבו, ולעיתים התיעוד הזה אומר יותר מכל נאום פוליטי.
תיסלם, משינה וטיפקס: צוחקים, רוקדים ומוחים
לצד השירים שעסקו במפורש בסכסוך ובמאבקים אידיאולוגיים, צמחה בישראל גם מחאה אחרת. כזאת שהתבוננה במנהיגים, בכלכלה ובאזרח הקטן.
תיסלם הגישה ב"פרצופה של המדינה" סאטירה על הפוליטיקה הישראלית. משינה שאלה "אז למה לי פוליטיקה עכשיו", והפכה את השאלה לשורה שנשארה רלוונטית הרבה אחרי צאת השיר. טיפקס הציגה ב"בתוך נייר עיתון" מציאות חברתית קשה, עטופה במוזיקה שאפשר גם לרקוד לצליליה. אתי אנקרי עסקה ב"מיליונים" בפערים כלכליים ובמעמדו של האדם מול עולם הכסף. ויש גם את "איזו מדינה" של אלי לוזון, שהפך כמעט לקריאת תסכול עממית.
המשותף לכל אלה הוא היכולת לגרום לקהל לשיר ולרקוד, ובאותו זמן גם לחשוב על המציאות שמחכה לו מחוץ לאולם.
ומה קורה היום?
כאן מתעוררת שאלה מעניינת. האם אמני המיינסטרים הישראלי עדיין מוכנים להיכנס חזיתית לוויכוח הפוליטי? מצד אחד, הרשתות החברתיות מאפשרות לכל מוזיקאי לפרסם את עמדותיו ללא מתווכים. מצד שני, אמירה פוליטית עלולה לעורר חרמות, תגובות זועמות ופגיעה בקשר עם חלק מהקהל.
יש אמנים שבוחרים לדבר. אחרים מעדיפים לשתוק, ויש מי שמסתפקים במסרים כלליים על אחדות, תקווה ואהבה. לא מדובר בהכרח בפחד או בחוסר עמדה. לפעמים זו בחירה אמנותית, ולפעמים רצון שלא להפוך כל הופעה לכינוס פוליטי.
ועדיין, אני תוהה אם בעידן שבו כולם מביעים דעות על הכול, דווקא השירים הגדולים הולכים ונעשים זהירים יותר.
כשהמנגינה מסתיימת, הוויכוח נשאר
אפשר להתווכח עם שלום חנוך, לחלוק על נעמי שמר, להתרגז על חוה אלברשטיין או לדחות את המסרים של אריאל זילבר. אפשר גם להסכים עם חלקם ולהתנגד לאחרים. אבל יש דבר אחד שקשה לקחת מהם: הם לא חששו להכניס את השקפת עולמם אל תוך היצירה.
השירים הללו שרדו חילופי ממשלות, מלחמות, הסכמים, מחאות ומשברים כלכליים. חלקם עדיין מלווים הפגנות ועצרות. אחרים ממשיכים להתנגן ברדיו, לפעמים בלי שהמאזינים הצעירים מכירים את הסיפור שמאחוריהם.
ואני? הבטחתי לא להביע כאן עמדה פוליטית. נדמה לי שעמדתי במשימה, פחות או יותר.
עכשיו נשאר רק לבחור שיר.
וכמו בכל מערכת בחירות בישראל, גם כאן לא בטוח שנצליח להגיע להסכמה על הפלייליסט.