הקולות שלא נעלמו
לפעמים ידיעה אחת מצליחה להחזיר אותי שנים רבות לאחור. הבוקר הייתה זו הודעה נרגשת של הזמרת והיוצרת נטע אלקיים. אלבומה החדש Arénas הגיע לסבב ההצבעה הראשון של פרסי הגראמי. ולא פחות מסקרנת העובדה שהערב תופיע בספריית הקונגרס האמריקאית בוושינגטון.
לכאורה, עוד ציון דרך בקריירה של אמנית ישראלית בזירה הבינלאומית. אלא שמאחורי הבשורה הזאת מסתתר סיפור גדול הרבה יותר. סיפור על שפה, על זהות ועל מורשת מוזיקלית שכמעט נדחקה אל השוליים. ובעיקר על נשים שקולן נישא במשך דורות, אך לא תמיד זכה להכרה הראויה.
אני מכיר את עשייתה של נטע אלקיים כבר שנים רבות. התיעוד המוקדם ביותר שלה בארכיון הבלוג מחזיר אותי לדצמבר 2012. באותם ימים התקיים בכיכר רבין קונצרט זכויות האדם האקלקטי. אלקיים השתתפה בו לצד אמנים ממגוון סגנונות ותרבויות.
בהמשך פגשתי אותה על במות נוספות, ובהן מועדון רדיו EPGB בתל אביב. זכורים לי גם המפגשים שלה עם מוריס אל מדיוני, מענקי המוזיקה הצפון אפריקאית. אלא שהמעניין באמת אינו רצף ההופעות או שמות האמנים שלצידם שרה. המעניין הוא הכיוון האמנותי שאלקיים בחרה לעצמה והתמידה בו לאורך השנים.
נטע אינה מסתפקת בביצוע מחודש של שירים ישנים. היא מחפשת את השורשים שמתוכם צמחו, את הנשים ששרו אותם ואת עולמן התרבותי. באמצעות המוזיקה היא מבקשת לחבר מחדש חלקים של זיכרון קולקטיבי. זיכרון שההיסטוריה הרשמית לא תמיד העניקה לו מקום.
בין היהודי לערבי, שפה מוזיקלית אחת
כדי להבין את חשיבות עשייתה של אלקיים, צריך לחזור למרוקו שלפני ההגירה הגדולה. אל עולם שבו מסורות מוזיקליות יהודיות ומוסלמיות התקיימו זו לצד זו. לעיתים הן אף נשזרו זו בזו, עד שקשה היה להפריד ביניהן.
השאעבי המרוקאי, המוזיקה האנדלוסית והשירה האמזיגית צמחו בתוך מרחב תרבותי משותף. יהודים ומוסלמים האזינו לאותם אמנים ולעיתים ניגנו יחד. הזמרות היהודיות שרו בערבית והיו חלק בלתי נפרד מהתרבות המקומית. חלקן זכו לפופולריות עצומה בקרב הציבור המרוקאי כולו.
אחת הבולטות שבהן הייתה זוהרה אלפסיה, מהזמרות החשובות שצמחו במרוקו. שיריה הושמעו ברדיו, והיא הופיעה בפני קהלים רחבים. לאחר עלייתה לישראל השתנו נסיבות חייה ומעמדה האמנותי. סיפורה הפך עם השנים גם לסמל של תרבות שנדחקה לשוליים.
אלקיים הקדישה לזוהרה פרויקט מוזיקלי מיוחד, בשם ABIADI. היא חזרה להקלטות המקוריות ולרפרטואר העשיר שלה. יחד עם עמית חי כהן העניקה לשירים עיבודים חדשים. המטרה לא הייתה רק לחלוק כבוד לזמרת הגדולה. היא ביקשה להחזיר את הקול שלה אל מרכז השיח המוזיקלי.
כאן טמונה בעיניי אחת מנקודות החוזק של אלקיים. היא אינה מבקשת להפריד בין התרבות היהודית לבין סביבתה הערבית. להפך, היא מדגישה את שורשיהן המשותפים ואת יחסי הגומלין ביניהן.
השפה הערבית המרוקאית אינה משמשת אצלה כאמצעי קישוט. היא שפת השירה והיצירה, חלק מהותי מהזהות האמנותית שלה. גם המקצבים, הסלסולים והמבנים המוזיקליים אינם מוצגים כפולקלור אקזוטי. אלה חומרי הגלם שמהם היא יוצרת מוזיקה עכשווית.
כך מצליחה אלקיים להביא לקדמת הבמה הבינלאומית מסורת מורכבת ורבת פנים. מסורת שבמשך דורות הייתה חלק מחיי הקהילות היהודיות והמוסלמיות במרוקו. כעת היא מוצאת לה קהלים חדשים, גם הרחק מצפון אפריקה.
לא משמרת את העבר, אלא מעניקה לו עתיד
לאורך השנים פיתחו נטע אלקיים ועמית חי כהן שפה מוזיקלית משותפת. היא מביאה את הקול, את הטקסטים ואת המחקר התרבותי. הוא מעניק לעשייה מעטפת של הלחנה, עיבוד והפקה מוזיקלית. יחד הם בונים גשר בין מוזיקה מסורתית לבין יצירה בת זמננו.
החיבור הזה נשמע כבר בפרויקט "מווימה", שעליו כתבתי כאן בשנת 2021. שירים שנולדו במרחב הצפון אפריקאי קיבלו חיים חדשים. מקצבים מסורתיים פגשו אלקטרוניקה, היפ הופ והשפעות ג'אז. אבל דווקא הסיפור שמאחורי השירים העניק להם את משמעותם העמוקה.
השיר "מווימה" עסק בפרידה מדמות האם. אלקיים הפכה אותו גם לאמירה על זיכרון, שייכות ומורשת. דמות האם אינה רק דמות משפחתית. היא מייצגת עולם שלם של שפה, מנהגים ומנגינות שעברו בין הדורות.
מאז התרחבה העשייה של השניים גם אל הזירה הבינלאומית. אלקיים הופיעה במרוקו, באירופה ובצפון אמריקה. בשנים האחרונות היא פועלת גם בניו אורלינס, עיר בעלת מסורת מוזיקלית עשירה משלה.
שם מקבלת המוזיקה שלהם ממד נוסף. המקצבים הצפון אפריקאיים פוגשים את הג'אז ואת מסורות הנגינה המקומיות. השילוב אינו מוחק את הזהות המקורית של החומרים. הוא פותח בפניהם אפשרויות חדשות.
גם כאן חשוב להבחין בין שימור לבין יצירה. אלקיים אינה מבקשת להחזיר את המאזין למרוקו של שנות החמישים. היא לוקחת את הצלילים ההם ומביאה אותם אל ההווה. היא מאפשרת להם להתפתח, להשתנות ולהמשיך להתקיים.
Arénas – הנשים שההיסטוריה כמעט שכחה
האלבום החדש Arénas, שראה אור במאי 2026, לוקח את החיפוש הזה צעד נוסף קדימה. הפעם נקודת המוצא אינה רפרטואר מוכר של זמרת מן העבר. היא נמצאת בתוך הקלטות ארכיוניות של נשים אלמוניות.
שמו של האלבום לקוח ממחנה המעבר ארנס שבמרסיי, בדרום צרפת. במהלך שנות השישים עברו במחנה משפחות יהודיות רבות מצפון אפריקה. חלקן המתינו להמשך מסען לישראל ולמדינות אחרות.
האנשים הללו נמצאו במצב ביניים. מאחוריהם נותר העולם שהכירו, ולפניהם מציאות חדשה ולא ברורה. אולם לצד הקשיים והאי ודאות הם נשאו עמם גם אוצר תרבותי. שירים, תפילות, זיכרונות ומנגינות שליוו את חייהם.
החוקר פרופ' יששכר בן עמי תיעד באותם ימים קולות ושירים של נשים במחנה. ההקלטות נשמרו במשך עשרות שנים בארכיונים בירושלים. לימים נחשפה אליהן אלקיים במסגרת מחקר אמנותי שערכה עם עמית חי כהן.
מה שנשמע מתוך סלילי ההקלטה לא היה מוזיקה במובן האולפני המקובל. נשמעו שירים, מלמולים ושיחות. ברקע אפשר היה לשמוע תינוקות בוכים, צחוק נבוך ורעשי סירים. אלה היו פיסות חיים שנלכדו בתוך התיעוד.
דווקא הקולות הללו עוררו את דמיונה של אלקיים. הם החזירו אותה אל סיפורי המשפחה ואל שורשיה בהרי האטלס. סבתה נולדה בתינגיר שבמרוקו, וגם שורשי משפחתו של עמית נטועים באזור.
מתוך המפגש הזה נולד Arénas. אלבום מקורי בן שבע יצירות, המשלב מוזיקה צפון אפריקאית עם כלים אקוסטיים ואלקטרוניים. נטע כתבה את המילים בערבית מרוקאית. את הלחנים יצרה עם עמית, שגם הפיק את האלבום.
יש כאן שימוש מעניין במורשת שבעל פה. אותן נשים לא הותירו אחריהן בהכרח ספרי זיכרונות או תיעוד מסודר. אבל הן הותירו קולות, מנגינות ורסיסי שפה. כעת הופכים החומרים הללו למקור השראה ליצירה חדשה.
האלבום אינו מתיימר לשחזר את חייהן של הנשים במחנה. הוא מבקש להקשיב להן, וליצור מתוך ההקשבה הזאת עולם מוזיקלי עצמאי.
כשהמסורת פוגשת את הצליל העכשווי
מבחינה מוזיקלית, Arénas הוא המשך ישיר להתפתחות היצירתית של אלקיים וחי כהן. השניים אינם חוששים לערבב בין עולמות, גם כאשר המרחק ביניהם נראה גדול. באלבום משתלבים כלי נשיפה מערביים עם כלי קשת וכלי הקשה. צלילים אלקטרוניים מתמזגים במקצבים צפון אפריקאיים. הגיטרות והקלידים של עמית יוצרים שכבות מוזיקליות, שעליהן נבנית שירתה של נטע.
השירים אינם בהכרח פועלים לפי המבנה הפזמוני המקובל. חלקם נשענים על חזרתיות, על מקצבים מחזוריים ועל התפתחות הדרגתית. התוצאה קרובה לעיתים לחוויה מדיטטיבית או לטראנס מוזיקלי. הבחירה הזאת אינה מקרית. במוזיקה המסורתית של צפון אפריקה, החזרתיות ממלאת תפקיד חשוב. היא מאפשרת למנגינה להתפתח ולייצר חוויה משותפת בין המבצעים למאזינים. אלקיים וחי כהן משתמשים בעקרונות הללו, אך אינם כבולים אליהם. הם משלבים הפקה עכשווית ומאפשרים למסורת להישמע בשפה אחרת.
השפעתה של ניו אורלינס מוסיפה רובד נוסף. העיר האמריקאית, שבה צמח הג'אז מתוך מפגש בין תרבויות, הופכת לחלק מהמרחב היצירתי של השניים. כך נפגשים האטלס המרוקאי, ירושלים וניו אורלינס באותו אלבום. יש כאן גם אמירה מעניינת על הגדרת המושג "מוזיקת עולם". לא מדובר ביצירה המיועדת בהכרח לקהל של יוצאי מרוקו. זו מוזיקה המבקשת לפנות לכל מאזין סקרן, בלי לוותר על שורשיה.
הצופן האטלסי והבשורה מהגראמי
הבוקר פרסמה נטע פוסט נרגש בעקבות כניסת Arénas לסבב ההצבעה הראשון של פרסי הגראמי. האלבום הוגש בקטגוריית Best Global Music Album. "מי היתה מאמינה שהאלבום ארנס יגיע למשבצת הגלובל אלבום של הגראמי?!?" כתבה. היא הודתה לשותפים ליצירה, לנגנים ולכל מי שהאמינו בפרויקט. לדבריה, גם היא וגם עמית לא ציפו להתפתחות הזאת. אבל המשפט החשוב ביותר בפוסט אינו עוסק בפרס עצמו. "הוא הקולות של הנשים שחיו לפניי, הוא הצופן האטלסי המעוגן בדי נ איי שלי".
בהמשך מתארת אלקיים את האלבום כהיסטוריה לא כתובה, שעברה מדור לדור. היא מביעה תקווה שהמורשת הזאת תמשיך הלאה, גם אל הדורות הבאים. אני חושב שהמשפטים הללו מסבירים היטב את הכוח המניע מאחורי יצירתה. מבחינת אלקיים, המוזיקה אינה רק אמנות או בידור. היא אמצעי לחקירת זהות, לשימור זיכרון ולהמשכיות תרבותית. גם ההכרה הבינלאומית מקבלת כאן משמעות נוספת. אלבום שנוצר בהשראת קולותיהן של נשים יהודיות במרסיי מגיע אל שולחנם של מצביעי האקדמיה האמריקאית להקלטות.
עדיין אין מדובר במועמדות רשמית לגראמי. ההצבעה הראשונה מסתיימת היום, 22 באוקטובר. המועמדים יוכרזו ב־16 בנובמבר, וטקס הפרסים יתקיים בפברואר 2027. אבל גם בשלב הזה אפשר לראות במהלך ציון דרך נוסף בדרכה של אלקיים. המורשת המוזיקלית שהיא מטפחת זוכה לחשיפה בזירה רחבה יותר.
הערב בוושינגטון – שירי האימהות שלנו
וכאילו כדי להמחיש את משמעות עשייתה, הערב תופיע אלקיים בספריית הקונגרס האמריקאית בוושינגטון.
המופע נושא את השם Songs of Our Mothers, "שירי האימהות שלנו". הוא מוקדש למורשת המוזיקלית המשותפת של יהודים ומוסלמים במרוקו. במרכזו עומד תפקידן של נשים בשימור המסורות ובהעברתן מדור לדור. אלקיים תופיע עם הרכבה מניו אורלינס, בניהולו המוזיקלי של עמית חי כהן. הזמרת המרוקאית סיהאם שאלא תצטרף כאורחת מיוחדת.
עצם הבחירה להציג תוכנית כזאת בספריית הקונגרס נושאת משמעות תרבותית. מדובר במוסד המוקדש לשימור ידע, מסמכים ויצירות מן העבר. הפעם הוא מעניק במה למוזיקה המחברת בין זיכרון היסטורי לבין יצירה חיה. חשוב לא פחות הוא המפגש בין הזמרות. אלקיים ושאלא מגיעות מרקעים שונים, אך חולקות מורשת מוזיקלית מרוקאית. המפגש ביניהן מזכיר כי המנגינות והטקסטים אינם שייכים בהכרח לדת אחת.
השפה, המקצבים והמסורות התקיימו במשך דורות בתוך מרחב תרבותי משותף. החיבור הזה הוא אחד המרכיבים החשובים בעשייתה של אלקיים. הוא מאפשר לה להציג בפני הקהל הבינלאומי תמונה מורכבת ועשירה של התרבות המרוקאית.
במהלך המופע יבוצעו גם חומרים מאוספי ספריית הקונגרס. כך ייווצר מפגש נוסף בין עבודת הארכיון לבין הבמה העכשווית.
מכיכר רבין לגראמי – אבל הסיפור גדול מהפרס
כשאני חוזר אל התיעוד שלי מכיכר רבין בשנת 2012, אני רואה את תחילתה של היכרות ארוכה. מאז המשכתי לעקוב אחר עבודתה של נטע אלקיים, על הבמות וביצירות שהוציאה.
אבל במבט רחב יותר, נדמה לי שהסיפור שלה אינו רק סיפור התפתחותה של זמרת. הוא גם סיפור על השינוי במקומה של המוזיקה הצפון אפריקאית בתרבות העכשווית. במשך שנים התייחסו בישראל לחלקים מהמורשת הזאת כאל פולקלור. שירים שהושמעו באירועים קהילתיים או במסגרת חגיגות מסורת. לעיתים קרובות נעלמו מאחוריהם היוצרות והמבצעות המקוריות.
אלקיים, יחד עם עמית חי כהן, מציעה גישה אחרת. היא אינה מתייחסת למסורת כאל אוסף פריטים שיש לשמר בארכיון. היא חוקרת אותה, מתעמתת איתה ומעניקה לה פרשנות חדשה.
בתוך כך היא גם מחזירה לקדמת הבמה את מקומן של הנשים. אותן זמרות שהיו חלק מרכזי מהתרבות המוזיקלית של יהודי מרוקו. נשים שהשפיעו על סביבתן היהודית והערבית גם יחד, אך לא תמיד זכו להכרה היסטורית מספקת.
כעת המוזיקה הזאת מהדהדת במרוקו, באירופה ובארצות הברית. היא פוגשת קהלים שלא בהכרח מכירים את מקורותיה, אך מסוגלים להתחבר אליה דרך הצליל והחוויה. אינני יודע אם Arénas יגיע בסופו של דבר למועמדות רשמית בגראמי. בוודאי מוקדם לדעת אם יזכה בפרס. אבל נדמה לי שההישג החשוב כבר נמצא בעצם הדרך.
קולותיהן של נשים יהודיות ממרוקו, שנשמרו על סלילי הקלטה במחנה מעבר במרסיי, זוכים לחיים חדשים. הם מעוררים יצירה, חוצים גבולות ומגיעים לאוזניהם של מאזינים ברחבי העולם.
וכשנטע אלקיים תעלה הערב על הבמה בוושינגטון, היא לא תביא איתה רק את קולה. היא תביא גם את קולותיהן של אותן נשים שחיו לפניה.
נשים שלא חלמו על הגראמי, לא הכירו את ספריית הקונגרס, ואולי אפילו לא שיערו שמישהו יקשיב לשירתן כעבור שישים שנה.
והנה, בזכות המוזיקה, הן עדיין כאן.