כך ברא אותו הטבע – נפרדים מארז הלוי

כמעט שכנים, על קו המים של תל אביב

יש מוזיקאים ששיריהם מלווים אותנו לאורך השנים, גם כאשר הם עצמם נעלמים מאור הזרקורים. ארז הלוי היה אחד מהם. אלא שבמקרה שלו, מתברר שהיינו גם כמעט שכנים.

בתחילת שנות השמונים התגוררתי בדירה שכורה, ממש על קו המים של תל אביב. קו החוף נראה אז אחרת לגמרי. הרבה לפני שמגדלי היוקרה השתלטו על הנוף, ניצבו שם בניינים ישנים וצנועים יותר. אגב, הבניין שבו התגוררתי עדיין עומד על תילו. שריד עקשן בין כל המגדלים המשקיפים כיום אל הים.

כמה עשרות מטרים משם ניצב בניין נוסף. באותה תקופה שכר בו ארז הלוי עליית גג, וממנה החל לפלס את דרכו המוזיקלית. כיום משמש הבניין את מחלקת פני העיר של עיריית תל אביב-יפו. אינני מבקש להציג כאן חברות שלא הייתה, אלא זיכרון קטן של קרבה גיאוגרפית. שני צעירים באותה פיסת תל אביב, כל אחד בענייניו. האחד מנסה לפלס את דרכו במוזיקה, והאחר חי את חייו מול הים.

באותם ימים החל הלוי לגבש את השירים שיגיעו בהמשך אל תחנות הרדיו. "הדייגים", "כך ברא אותך הטבע", "הלילה" ו"כשנפגשנו שנית" נשאו צליל אחר. קול רך ושברירי, מלודיות נוגעות ללב והגשה שלא ביקשה להרשים בכוח. והנה, יותר מארבעה עשורים מאוחר יותר, חוזרת אליי אותה פיסת גיאוגרפיה תל אביבית. הפעם בעקבות הבשורה העצובה על מותו.

ארז הלוי, הזמר, הגיטריסט, המלחין והיוצר, הלך לעולמו ביום שישי, בגיל 71. הוא הותיר אחריו שלושה ילדים ומורשת מוזיקלית הראויה להאזנה מחודשת.

משכונת שעריים אל הגיטרה הספרדית

ארז הלוי נולד בדצמבר 1954 בשכונת שעריים ברחובות, למשפחה שמוצאה בתימן. כבר בנעוריו נמשך לצלילי הגיטרה, למוזיקה קלאסית ולפלמנקו הספרדי. את לימודי הנגינה החל אצל אמנון צארום, ובהמשך למד אצל אגון קרטן. בגיל 19 השתתף בתוכנית הרדיו "תשואות ראשונות". נגינתו זיכתה אותו במלגה מטעם משה וילנסקי וקול ישראל.

אלא שהלוי לא הסתפק בנגינה וירטואוזית. הוא החל לכתוב ולהלחין, כשהוא שואב השראה גם ממוזיקת הרוק והפולק המערבית. הביטלס וקט סטיבנס היו חלק מעולמו המוזיקלי, לצד הצלילים שספג בבית ובסביבה. החיבור הזה מעניין במיוחד. במקום להיכנס למשבצת מוזיקלית שהחברה ייעדה לו, הלוי בחר ליצור זהות משלו. גם כאשר היו מי שתהו מדוע צעיר ממוצא תימני שר דווקא מוזיקה מערבית.

כבר אז אפשר לזהות את אותו חופש אמנותי שילווה אותו בהמשך. החופש לבחור צלילים, לכתוב שירים ולהישאר נאמן לעצמו.

מתי כספי, עליית הגג והאלבום הראשון

בשנת 1982, בעקבות הופעה במועדון "שמיים", פגש הלוי את מתי כספי. זה היה המפגש שהעניק ליצירתו הזדמנות להגיע לקהל רחב. כספי זיהה את הפוטנציאל והחליט לסייע בהפקת אלבום הבכורה. חברת CBS הסכימה להפיץ את האלבום, אך לא לממן את ההקלטות. הלוי נאלץ להשקיע מכספו כדי להגשים את החלום.

בשנת 1984 ראה אור "הלילה", אלבומו הראשון. את כל עשרת השירים כתב והלחין הלוי בעצמו. כספי הפיק, עיבד וניגן כמעט בכל הכלים. גרי אקשטיין הוסיף קטעי גיטרה לשלושה מהשירים, ובמיוחד ל"הלילה". היו אלו עשרה שירים שביססו את מקומו של הלוי במוזיקה הישראלית.

את טביעת אצבעותיו של כספי אפשר לזהות במעטפת המוזיקלית. הרמוניות עשירות, עיבודים מדויקים ויכולת מרשימה לחבר בין עולמות מוזיקליים. אבל הקסם האמיתי הגיע מהמפגש בין כספי להלוי. קולו של האחרון נשא איזו תמימות מהולה במלנכוליה, משהו שאי אפשר לייצר באולפן.

בנוף המוזיקלי של שנות השמונים היה כאן שילוב בלתי שגרתי. רוק רך, פופ מלודי, שורשים מזרחיים ונגיעות של גיטרה ספרדית. המוזיקה נשמעה ישראלית מאוד, אך לא דמתה למקובל באותם ימים. השירים זכו להשמעות רבות ברדיו, והאלבום הפך עם השנים לקלאסיקה מקומית. אני סבור שהוא נותר אחת מנקודות השיא ביצירתו של הלוי.

כך ברא אותך הטבע – הרבה יותר משיר אהבה

מבין שירי האלבום, "כך ברא אותך הטבע" הפך אולי למזוהה ביותר עם הלוי. במבט ראשון אפשר לשמוע בו שיר אהבה פשוט ועדין. אלא שמתחת למילים מסתתרת אמירה רחבה יותר על זהות, חירות וקבלה עצמית. בריאיון שהעניק לטל גורדון באתר "הבמה" בשנת 2008, סיפר הלוי על הרקע לכתיבתו. לדבריו, השיר נולד גם מתוך ההתמודדות עם הציפיות שהציבו בפניו בגלל מוצאו.

מעניין כיצד חוויה אישית של מוזיקאי צעיר הפכה עם השנים לאמירה אוניברסלית. השיר זכה לפרשנויות חדשות והשתלב ביצירות קולנועיות וטלוויזיוניות העוסקות בזהות ובשונות. בהמשך אימצו אותו גם מאזינים מקרב קהילת הלהט"ב. בין האמנים שאימצו אותו נמנים גם עברי לידר וגם דודו טסה בתחילת דרכו.

יש בשיר הזה משהו שלא התיישן. אולי משום שהוא אינו מטיף ואינו מנסה לשכנע. הוא פשוט מזכיר לנו שלכל אדם הזכות להיות מי שהוא.

מצב ביניים – האלבום השני והדרך האחרת

למרות הצלחת "הלילה", הלוי לא הפך לכוכב פופ שגרתי. הוא מיעט בהופעות ובהדרגה התרחק מעין התקשורת. במקביל לחיי המשפחה עסק גם בתחומים אחרים. הוא הקים משתלה ובהמשך גלריה לאמנות, אך לא נטש את היצירה המוזיקלית.

בשנות התשעים חזר להופיע עם הרכב בשם "לחם". בשנת 1994 הוציא בחברת הד ארצי את אלבומו השני, "מצב ביניים", בהפקת הלוי ומיקי לדרמן. בין שיריו "חלום טהור", "חללו הרועים", "פגישה חוזרת", "עם הזמן" ו"לחם".

האלבום הציג שינוי ברור. קולו של הלוי נשמע עמוק ועבה יותר, והעיבודים התרחקו מהפופ המלודי של הבכורה. גם הטקסטים נשאו אופי מפוכח יותר. פחות תמימות, יותר התבוננות בחיים ובמערכות יחסים. שיר הנושא, שכבר הופיע באלבום הראשון, זכה להקלטה חדשה. האלבום עצמו לא זכה להיכלל בשירותי הסטרימינג הנוכחיים…

אלא שהקהל הרחב לא אימץ את האלבום כפי שאימץ את קודמו. הדפסתו הופסקה בהמשך, והוא נותר פרק פחות מוכר ביצירתו. ועדיין, דווקא משום כך כדאי לחזור ולהאזין לו. הוא מאפשר לפגוש את הלוי כיוצר מתפתח, ולא רק כמבצע הלהיטים המוכרים.

האלבום שנגנז והשער שנפתח מחדש

בסוף שנות התשעים המשיך הלוי לכתוב ולהקליט. הפעם שיתף פעולה עם אילן וירצברג. בשנת 1998 הוציא תקליט שדרים בשם "ארץ עתיקת יומין". הוא כלל ארבעה שירים מאלבום מתוכנן בשם "פעם אחת זה יותר". אלא שהאלבום המלא לא ראה אור. בשנת 2000 הקליט את "Love Song", שזכה לפרסום בביצועה של עפרה חזה. הלוי הקדיש את גרסתו לזכרה לאחר מותה. בשנת 2003 אף העניק לשירו "כך ברא אותך הטבע" גרסת רמיקס, ניסיון להציג את היצירה לדור מאזינים נוסף.

אבל החזרה המשמעותית הגיעה בשנת 2008 עם אלבום האולפן השלישי, "השער נפתח". אלבום האולפן השלישי, בהפקתו של שגיא זקוסקי. 14 שירים, ובהם "ארגמן", "עוד יקרה לנו נס", "טלי", "שירי אהבה" ו"לא גבה לבי".

הפעם פגשנו יוצר בוגר, שהביא עימו ניסיון חיים ופרספקטיבה רחבה יותר. השירים עסקו באהבה, בזיכרונות, ביחסים ובחיפוש אחר משמעות. לטעמי, עצם החזרה ליצירה לאחר שנים ארוכות ראויה להערכה. הלוי לא ביקש לשחזר את שנות השמונים, אלא להמשיך מהמקום שבו עמד.

יום רודף בלוז ומכתבים בבקבוק

בשנת 2009 יצא הלוי למופע בשם "יום רודף בלוז". במהלכו שילב חומרים חדשים לצד שיריו המוכרים. המופע הונצח באלבום כפול בהופעה חיה, שכלל 23 קטעים. ההקלטה אפשרה להאזין מחדש לשירים ולבחון כיצד השתנו עם השנים.  בשנת 2010 הצטרף לפרויקט של עילי בוטנר וביצע את השיר "הים אוסף דמעות".

שנתיים לאחר מכן הגיע פרויקט בעל משמעות מיוחדת בקריירה שלו. "מכתבים בבקבוק" איגד ביצועים חדשים לשיריו של הלוי, בהשתתפות מוזיקאים ישראלים מוכרים. היה זה פרויקט מחווה ליצירתו, בהשתתפות אהוד בנאי, אריאל זילבר, אריאל הורוביץ, דודי לוי, קובי אוז וכפיר בן ליש, בין היתר.

יש משהו יפה במיוחד בפרויקט שבו מוזיקאים אחרים חוזרים אל שיריו של יוצר. הם מעניקים להם קולות חדשים, ובאותה נשימה גם מחזקים את מקומם המקורי.

"מכתבים בבקבוק" המחיש שהלוי אולי התרחק מאור הזרקורים, אבל לא מתודעתם של עמיתיו. שיריו המשיכו לדבר גם אל אמנים שצמחו בתקופות אחרות. צערנו האלבום נחסם להאזנה מסיבה שאיננה ברורה.

בסופו של דבר, סיפורו של ארז הלוי הוא גם סיפור על מקומה של מוזיקה בחיינו. לא כל אמן מוכרח להוציא עשרות אלבומים ולהופיע ללא הפסקה כדי להותיר חותם. לפעמים מספיקים כמה שירים מדויקים, שנכנסים ללב ומסרבים לעזוב.

הלוי הותיר שלושה אלבומי אולפן, אלבום הופעה כפול ויצירות נוספות. אבל בעיניי, חשיבותו אינה נמדדת במספר התקליטים שהוציא. היא טמונה ביכולת שלו לחבר בין עולמות מוזיקליים, ולהעניק להם קול אישי וייחודי.

וכאן אני חוזר לרגע אל אותה עליית גג בתל אביב של ראשית שנות השמונים. אל הבניין שבו התגורר הלוי, לא הרחק מהדירה ששכרתי מול הים. מאז חלפו יותר מארבעה עשורים. העיר החליפה את פניה, בניינים צנועים פינו מקום למגדלים, וקו הרקיע השתנה לחלוטין. הבניין שבו התגוררתי עדיין ניצב שם, מזכיר לי ימים אחרים. ואילו הבניין שבו שכר הלוי את עליית הגג משמש כיום לצרכים עירוניים. ספק אם העוברים לידו מכירים את הסיפור המוזיקלי שנרקם בין כתליו.

אבל כשאני חוזר להאזין ל"הדייגים" או ל"כך ברא אותך הטבע", משהו מאותם ימים חוזר לחיים. לפעמים מוזיקה היא מכונת הזמן הטובה ביותר. ארז הלוי הלך לעולמו, אך השירים שהותיר ממשיכים להתנגן. וכמו העיר שהשתנתה סביבנו, גם אנחנו כבר לא אותם צעירים של תחילת שנות השמונים. המוזיקה שלו, לעומת זאת, עדיין מצליחה לגעת בדיוק באותם מקומות.

יהי זכרו ברוך.

מפגש עם ארז הלוי