לפעמים כל מה שצריך כדי להצית מחדש את הניצוץ הוא מפגש בין שני חברים ותיקים, כאלה שכבר חלקו בעבר במה, אולפן ולא מעט שעות של מוזיקה. שי להב וצביקה כהן מכירים היטב את הסיפור הזה. השניים, שדרכיהם הצטלבו בימי הזוהר של מופע הארנבות של ד"ר קספר בשנות התשעים, חזרו לשתף פעולה תחת השם "דיסקו שמש".
אלא שהפעם הם כבר אינם אותם צעירים שיצאו לכבוש את במות הרוק הישראלי. השנים חלפו, הניסיון הצטבר, וכעת הם מרשים לעצמם להשתעשע בצלילים, במקצבים וברעיונות חדשים. החיבור המחודש ביניהם מעניק להם הזדמנות לחזור אל נקודת המוצא המשותפת, אבל גם לפנות ממנה לכיוונים אחרים.
הבוקר, 15 באוקטובר, הם משחררים לאוויר העולם את "זברה", שיר חדש שכתבו והלחינו יחד. כהן מתיישב מאחורי מערכת התופים, להב מופקד על השירה והקלידים, ושניהם חולקים את עבודת העיבוד וההפקה המוזיקלית.
לא הכול בחיים שחור ולבן
כבר במילים הראשונות של "זברה" לוקחים אותנו להב וכהן אל עולם של פסים שחורים ולבנים, נטול צבעים וגווני ביניים. עולם שבו חוקי הטבע קובעים מי הטורף ומי הנטרף, ומי שלא מקבל את כללי המשחק נותר להתמודד עם המציאות בכוחות עצמו.
אלא שאז משנה השיר כיוון. אל תוך התמונה הקשוחה הזאת חודר געגוע אישי למישהי רחוקה. לפתע עולים הרצון לעלות על מטוס, לחזור ולהיות יחד ולחלום מול השקיעה על חוף הים. כך מצליחים השניים לשזור בתוך חוקי ההישרדות של הטבע גם כמיהה אנושית פשוטה לקרבה, לאהבה ולרגע של שקט.
ואי אפשר שלא לחשוב גם על המציאות שלנו. הרי אנחנו חיים בתקופה שבה אנשים ממהרים לחלק את העולם למחנות, להחליט מי צודק ומי טועה, מי שייך ומי עומד מנגד. כמעט בכל עניין אנחנו נדרשים לבחור צד, כאילו החיים עצמם מתנהלים אך ורק בשחור ולבן. דווקא משום כך, הגעגוע האישי שפורץ מתוך השיר מזכיר לנו שבין כל הפסים הללו מתקיימים גם רגשות, חלומות ואינספור גוונים אחרים. ובכל זאת, בתוך המרחב הזה נותר מקום לרגש האנושי הפשוט, לאהבה, לגעגוע ולחלום קטן על רגע של שקט.
מבחינתי, זאת אחת הדרכים המעניינות להקשיב ל"זברה". לא חייבים לחפש בו מניפסט חברתי או פוליטי. אפשר פשוט להניח למילים ולמוזיקה להוביל אותנו, ולגלות שגם בין הפסים השחורים והלבנים מסתתר עולם שלם של גוונים.
שני קספרים, שמש אחת
החיבור בין להב לכהן לא התחיל אתמול. השניים כבר עברו יחד לא מעט תחנות מוזיקליות, ובשנה שעברה הוציאו את האלבום "Rave". אגב, על המפגש המחודש ועל האלבום כתבתי כאן באוגוסט אשתקד. מאז הם ממשיכים לטפח את הפרויקט, שמחבר את האנרגיה הרוקנרולית המוכרת שלהם עם מקצבי דאנס, קלידים ותופים חיים.
במקרה של "זברה", מעניין במיוחד המפגש בין הטקסט לבין השפה המוזיקלית של השניים. מצד אחד, מילים שמזמינות מחשבה על יחסים, געגועים וחוקי הישרדות. מצד שני, שני מוזיקאים שכבר למדו כיצד להניע שיר באמצעות קצב, מבלי לוותר על הצד המלודי שלו.
בקרוב על הבמה בהמרץ 2
ביום שבת, 7 בנובמבר, יעלו להב וכהן להופעת הבכורה של דיסקו שמש במועדון המרץ 2 בתל אביב. על פי פרטי האירוע, אל השניים יצטרפו גם חמי רודנר, מייקל הרפז ותמיר אפורי.
יהיה מעניין לשמוע כיצד החומרים החדשים מקבלים חיים משלהם על הבמה. בעיקר כשמדובר בשני מוזיקאים שכבר יודעים דבר או שניים על רוקנרול, על קצב ועל הכימיה שנוצרת בין חברים ותיקים.
בינתיים אפשר להאזין ל"זברה", להרהר קצת בפסים השחורים והלבנים ולזכור שבחיים, בניגוד לפרווה של הזברה, יש הרבה יותר משני צבעים.
