המוזיקאית והיוצרת רחל ירון חוזרת עם "בסופו של דבר", אלבום EP חדש הכולל חמישה שירים. האלבום יצא בתחילת ספטמבר, אחרי תקופה ממושכת יותר של התכנסות. כבר בדרך אליו הגיעו סימנים ברורים שהפעם משהו זז. "יש לך מקום" נכנס לנבחרים של כאן ג'. אחריו "להיות לבד" נכנס לפלייליסט הלילה של גלגלצ. עכשיו מגיע האלבום המלא, קטן בממדיו אבל רחב מאוד מבחינה רגשית.
ירון עצמה נתנה את המפתח המדויק להאזנה. חמישה שירים נמצאים באלבום, וכל אחד מהם מוקדש לאדם אחר הקרוב לחייה. מכאן נפתח גם הסיפור הגדול יותר. אלה אינם רק חמישה שירים שנאספו יחד. אפשר לשמוע בהם חמישה מכתבים לאנשים שעיצבו אותה. האלבום נע בין המשפחה שנולדנו אליה לבין המשפחה שאנחנו בוחרים לבנות סביבנו.
פוסט שירון פרסמה בערוצי הסושיאל עם יציאת האלבום מסביר גם את מצב הרוח. היא חיכתה, פחדה, חשבה והתלבטה. בסוף הכריעה במשפט הפשוט: "זה עכשיו או לעולם לא". המשפט הזה מתאים מאוד לאלבום כולו. יש כאן תחושה של דברים שחיכו הרבה זמן לצאת החוצה. לא רק שירים, אלא גם רגשות, זיכרונות ומילים לאנשים קרובים.
הדרך אל "בסופו של דבר"
רחל ירון אינה אורחת חדשה אצלנו. כבר לפני יותר מעשור עקבתי אחר הדרך שלה. היא הגיעה עם שירים אינטימיים, ישירים ואישיים מאוד. בשנת 2017, סביב "עשרים מילים", כבר ניסו להשוות אותה ליוצרות אחרות. מבחינתי ההשוואות האלה תמיד היו פחות מעניינות. מה שהיה מעניין יותר היה הקול שלה. קול שידע לספר סיפור קטן בלי לנפח אותו.
ב-2019 הגיע "פעם ביום", האלבום המלא הקודם שלה. הוא סימן שלב חשוב בקריירה שלה וגם חשף לעומק את העיסוק בגעגוע, בדידות ואובדן. מאז יצאו שירים ופרויקטים נוספים, אך "בסופו של דבר" מרגיש כמו תחנה חדשה ומרוכזת יותר.
האלבום הנו בעצם חזרה אל קדמת הבמה. אחרי תקופת התכנסות, ירון חוזרת עם קול שכבר עבר לא מעט. מאחוריה שני אלבומי סולו וה-EP "עשרים מילים". לאורך הדרך שיריה זכו להשמעות בתחנות הארציות ונכנסו גם לסדרות ותוכניות. לאחרונה ליווה ביצועה ל"בואי אמא" את הסרט התיעודי "חטופות" של כאן 11.
אותו געגוע, אבל ממקום אחר
הלב של האלבום נמצא בשיר הנושא. "בסופו של דבר" אינו רק שם יפה. הוא גם נקודת חיבור ישירה אל "פעם ביום". ירון עצמה מספרת שהשיר החדש נכתב כמעין המשך לשיר ההוא. ההבדל נמצא במקום שממנו היא כותבת עכשיו.
אביה של ירון נפטר כשהייתה בת חמש. בעבר היצירה נבעה מתוך חסר וגעגוע. עכשיו היא מתארת נקודת מבט אחרת. יש בה יותר השלמה ופחות מאבק. דמות האב אינה נעלמת. להפך, היא נשארת כאור שממשיך להוביל אותה. זה אחד המקומות שבהם אפשר להרגיש את השנים שעברו בין האלבומים. הילדה שאיבדה אבא עדיין שם. גם הגעגוע נשאר. אבל האישה שכותבת עכשיו כבר יודעת לחיות לצדו. במקום לנסות לסגור את החור, היא לומדת להתבונן בו אחרת.
זו גם הסיבה שהמילה "בית" חוזרת באלבום במשמעויות שונות. פעם הבית הוא מקום בטוח. פעם הוא זיכרון. לפעמים הוא אדם. ובמקומות אחרים הוא גם מקום שנשבר.
יש לך מקום
"יש לך מקום" פותח את האלבום במחווה של קרבה. השיר פונה אל מישהי שנמצאת במקום רגיש. הוא מזכיר לה שמותר לעצור, לנשום ולתת מקום למה שעובר עליה. העניין היפה בשיר נמצא בכיוון הכפול שלו. מצד אחד, ירון שרה למישהי קרובה. מצד שני, התחושה היא שהיא מדברת גם לעצמה. אין כאן טקסט של הטפה או עצה מלמעלה. יש כאן ניסיון לעמוד ליד מישהי אחרת ולומר לה שהיא לא לבד. הכתיבה הישירה עובדת לטובת השיר. אין בו צורך בהסברים ארוכים. המסר פשוט: מותר לכאוב, מותר להישען, ויש מקום גם לחולשה.
בסופו של דבר
שיר הנושא הוא המרכז הרגשי של האלבום. הוא חוזר אל מערכת היחסים עם האב, אבל אינו נשאר רק בזיכרון. הוא מדבר גם על הדרך שבה אדם שנעלם מחיינו ממשיך להישאר בתוכנו.
החיבור אל "פעם ביום" מעניק לשיר שכבה נוספת. שם היה חסר. כאן כבר יש השלמה. אז הגעגוע היה פצע פתוח. עכשיו הוא חלק מהזהות. דווקא משום כך השיר אינו נשמע קודר. יש בו עצב, אבל גם שקט. התחושה היא שאפשר להמשיך קדימה בלי למחוק את מי שאיבדנו.
אחותי
"אחותי" עובר שוב אל האדם האחר. גם כאן מדובר בשיר של נוכחות. מישהי קרובה נמצאת במקום קשה. ירון אינה מבטיחה שהכול יסתדר מיד. היא פשוט נשארת. זה אולי אחד הקווים החזקים באלבום כולו. התמיכה אינה מגיעה דרך פתרונות גדולים. היא מגיעה דרך היכולת להישאר ליד אדם אחר גם כשהדברים מסתבכים.
האור בשיר קטן, אבל מספיק כדי להמשיך. יש בו נפילה, קימה והכרה בכאב שכבר היה שם זמן רב.
להיות לבד
"להיות לבד" הוא היחיד באלבום שלא נכתב בידי ירון והרשליקביץ'. הטקסט של יהונתן גפן והלחן של יאיר רוזנבלום מקבלים כאן הקשר חדש לגמרי. הבחירה בשיר הזה אינה מקרית. האלבום כולו עוסק באנשים שסביבנו ובמקומות שהם תופסים בחיינו. לכן דווקא שיר על בדידות נכנס פנימה בצורה טבעית.
הטקסט הוותיק מפרק את הקשר האוטומטי בין צחוק לשמחה ובין בכי לעצב. אצל ירון הוא נשמע כמו חוליה נוספת בתוך אותו מסע. לפעמים אדם מוקף באנשים ועדיין מרגיש לבד. לפעמים דווקא הבדידות מאפשרת להבין מי באמת קרוב.
מיכאל הרשליקביץ' עיבד והפיק את הגרסה החדשה. הוא גם מנגן ברוב הכלים. הבחירה להשאיר את השיר נקי יחסית מאפשרת למילים הישנות להישמע חדשות.
הכל עצוב בבית
השיר האחרון מוריד את האור עוד קצת. כאן הבית כבר אינו מקום בטוח. משהו בו נסדק. אולי גם נגמר. הטקסט מסתכל על שיחות שלא התקיימו בזמן. על זיכרונות שלא נשמרו. על משפחה שמחזיקה בתוכה גם אהבה וגם כאב.
זהו אולי השיר החשוף ביותר באלבום. הוא אינו מנסה לייפות את המורכבות המשפחתית. הוא גם לא מציע פתרון. לפעמים הבית הוא המקום שאליו חוזרים. לפעמים הוא דווקא המקום שממנו צריך להתרחק.
ההפקה המצומצמת מתאימה מאוד למילים. רחל שרה ומנגנת בגיטרה אקוסטית. הרשליקביץ' מצטרף בגיטרה. אין צורך ביותר מזה.
מיכאל הרשליקביץ' – שותף לדרך
אי אפשר לדבר על "בסופו של דבר" בלי להזכיר את מיכאל הרשליקביץ'. הוא נמצא כמעט בכל שכבה של האלבום. הוא מפיק, מנגן, כותב ומלחין. בפוסט שלה ירון אף הגדירה אותו כמנטור שלה בדרך הזאת. החיבור ביניהם אינו חדש. הוא נמשך כבר שנים, והפעם הוא מגיע לנקודת בשלות ברורה. הרשליקביץ' יודע להשאיר את הקול שלה במרכז. הוא אינו מעמיס על השירים. הוא בונה סביבם מסגרת מדויקת.
מהמשפחה שנולדנו אליה למשפחה שבחרנו
האלבום החדש מצייר קשת רחבה של תחנות בחייה. הוא מתחיל באובדן האב בילדות. משם הוא עובר דרך מורכבויות משפחתיות וזהותיות. בסוף הוא מגיע אל מה שההודעה מגדירה כ"מציאת הנחלה". המילה הזאת מעניינת במיוחד. נחלה אינה פתרון. היא גם אינה סוף. היא מקום שאפשר לעמוד בו.
זה אולי הסיפור האמיתי של "בסופו של דבר". לא ניסיון לסגור את העבר, אלא ללמוד איך לחיות איתו. לא למחוק את הבדידות, אלא למצוא את האנשים שעוזרים לעבור דרכה.
בסופו של דבר נשארים עם האנשים
חמישה שירים הם מעט מאוד במונחים של אלבום. אבל חמישה אנשים יכולים להיות עולם שלם. אצל רחל ירון כל שיר יוצא ממערכת יחסים אחרת. אחד חוזר אל האב. אחר מושיט יד לאחות. שיר נוסף עוסק בבדידות. עוד אחד מסתכל על הבית כשהוא נסדק.
יחד הם בונים תמונה אחת גדולה. אדם נבנה מהאנשים שסביבו. חלקם מגיעים איתנו מהבית. אחרים אנחנו בוחרים בדרך. וזה אולי המקום שבו "בסופו של דבר" מקבל את המשמעות המלאה שלו. אחרי הפחד, ההתלבטויות, האובדן והזמן שעובר, נשארים האנשים.
ורחל ירון הופכת אותם לשירים.