סטיבי וונדר, המפתח לחיים וילקוט התקליטים מביכורי העתים

לפעמים אלבום חוזר אליך בדיוק בנקודה שבה הזמן סוגר מעגל. Songs in the Key of Life יצא ב-28 בספטמבר 1976, וכעת, חמישים שנה מאוחר יותר, סטיבי וונדר חוזר אל אותן הקלטות ופותח את הכספת. ארבעה שירים שנותרו מחוץ לאלבום מגיעים כעת לראשונה אל הקהל – It's Easier, My Life Story of Love, I Can See the Sun In Late December ו-I'm Into Livin'. וונדר בחר אותם בעצמו, והמהנדסים ג'ון פישבאך וגארי או אדנטה, שעבדו גם על ההקלטות המקוריות, חזרו אל החומרים ומיקססו אותם מחדש.

החדשות האלו החזירו אותי מיד לסוף 1976. לא לדטרויט ולא לאולפני מוטאון, אלא לתל אביב, למרכז ביכורי העתים ולשני פטיפונים של Garrard. הייתי אז בן 18, תלמיד י"ב בשנתו האחרונה בתיכון. הגיוס כבר המתין לי בקיץ הבא, אבל בשלב ההוא עדיין חייתי בשני עולמות. באחד שלטו הרוק הכבד, הרוק המתקדם והלהקות הבריטיות שאהבתי. בעולם השני חיכתה רחבת הריקודים.

איך בכלל הגעתי אל שני הפטיפונים

אל עמדת התקליטן בביכורי העתים הגעתי כמעט במקרה, אם כי בדיעבד כל החלקים כבר היו מונחים במקום. הייתי חבר במועצת הנוער העירונית והשתתפתי בפעילות הנוער בתל אביב. במקביל עבדתי בחנויות תקליטים, כך שחלק לא מבוטל מהימים שלי עבר בין עטיפות, אלבומים חדשים, תקליטונים והשירים שהחלו לטפס ברדיו. כאשר נודע למנהל המוסד העירוני שאני גם עובד בחנויות תקליטים ומכיר מקרוב את מה שמגיע למדפים, הוא החליט להעמיד אותי מאחורי הפטיפונים.

בערבי שישי הופיעה בבית הנוער להקה תורנית. בשלב מסוים קיבלו חברי הלהקה כחצי שעה של הפסקה, ומישהו היה צריך לשמור בזמן הזה על הקהל ובעיקר על הרחבה. כך התחלתי לתקלט. כבר סיפרתי בעבר כיצד אריה ולדמן, מנהל בית הנוער, בחר בי לתפקיד, ותיארתי גם את שני הפטיפונים הישנים, הראש הקרמי ומכונת האקו הקטנה שסייעה לי לחבר בין שיר לשיר. היום אפשר לומר DJ ולקבל עולם של מחשבים, קונטרולרים וסנכרון. אז היו תקליטים, ידיים, אוזניים וקהל שלא נתן לך זמן רב לחשוב.

חצי שעה שבה אסור לתת לרחבה ליפול

הלהקות שעלו בביכורי העתים הגיעו מעולם הפופ והרוק הישראלי המתהווה. הכוכבים הכחולים, העכבישים, האריות והצ'רצ'ילים עברו שם, ומאות בני נוער הגיעו לראות, לשמוע ובעיקר להיות חלק מההתרחשות ברחבת הריקודים. ואז הלהקה ירדה להפסקה והאחריות עברה אליי. במשך חצי שעה הייתי צריך לשמור על האנרגיה, לזהות איזה פתיח יגרום לראשים להסתובב, ואיזה להיט יגרום לקהל לקום עוד לפני שמישהו יבקש אותו.

מבחינת הטעם הפרטי שלי, הרוק המתקדם והרוק הכבד עטפו אותי כמעט מכל צד. לד זפלין, דיפ פרפל ושאר ענקי התקופה דרשו צורת הקשבה אחרת. שם לא חיפשתי רק להיט. הנחתי את המחט בתחילת הצד והקשבתי למסע, לרעיון, לנגינה ולמבנה. בחלק מהמקרים קיבלתי אלבומי קונספט ממש, כאלה שבהם היצירה השלמה עמדה מעל השיר הבודד.

אבל לצד העולם הזה התקיימה אצלי פינה קבועה למוזיקת הריקודים. היא צמחה מתוך הסול, הפאנק והמוזיקה השחורה האמריקאית, והפכה לחלק בלתי נפרד מילקוט התקליטים שסחבתי בכל יום שישי.

בין הטמפטיישנס לחמישיית ג'קסון

בילקוט נמצאו אלבומים של הטמפטיישנס ושל חמישיית ג'קסון, לצד תקליטונים ולהיטים שהרדיו דחף באותו שבוע. אבל גם כאן לא תמיד היה מדובר במוזיקה שנועדה רק להזיז את הגוף. הטמפטיישנס כבר לימדו אותנו שאפשר לחבר גרוב לנרטיב, קצב לאמירה ומוזיקה לריקודים לטקסט ששווה להקשיב לו. אפשר היה לפזז ובאותו זמן לשמוע סיפור.

סטיבי וונדר לא הגיע אליי ב-1976 כזמר שצריך לגלות. Superstition כבר עשה את העבודה כמה שנים קודם לכן. Higher Ground חיבר פאנק, סול ואמירה, Living for the City הכניס אל המוזיקה מציאות חברתית נוקבת, ו-You Are the Sunshine of My Life הציג צד רך יותר. עוד לפני Songs in the Key of Life, וונדר כבר עבר דרך Music of My Mind, Talking Book, Innervisions ו-Fulfillingness' First Finale. הרצף הזה הפך אותו לאחד היוצרים המרכזיים של שנות השבעים.

לכן האלבום החדש לא נחת משום מקום. סטיבי כבר היה בן בית. רק שהפעם הוא הגיע עם בית שלם.

ואז Songs in the Key of Life נכנס לילקוט

כשהאלבום הגיע לחנויות בארץ הוא מצא את דרכו גם אליי, אבל היחס שלי אליו היה שונה מהיחס שהענקתי לאלבומי הפרוגרסיב. לא התיישבתי מיד לקרוא את כל המילים ולא חיפשתי את הקונספט הגדול. הסתכלתי עליו קודם כל דרך העיניים של תקליטן. שאלתי מה יעבוד ביום שישי, איזו רצועה תגרום לכמה מאות בני נוער לקום, ומה יתפוס כבר מהתיבות הראשונות.

במילים אחרות, לא חיפשתי אז את יצירת המופת. חיפשתי את הלהיט התורן. והאלבום ידע לספק גם אותו.

I Wish – קודם כל אל הרגליים

I Wish סיפק בדיוק את מה שחיפשתי. הבס נכנס וכבר ברור לאן העסק הולך. הגרוב מתיישב, הפזמון נתפס והקצב דוחף קדימה. היום אני שומע בתוכו גם את הזיכרון של וונדר לילדותו, אבל אז עניין אותי קודם כל מבחן הרחבה. האם הקהל זז? הוא זז.

השיר הפך ללהיט גדול גם מחוץ לישראל. בבריטניה הגיע למקום החמישי בתחילת 1977. זה בדיוק החלון שבו עדיין הייתי תלמיד תיכון ותקליטן פעיל, לפני שהגיוס חתך את התקופה הזאת באמצע הקיץ.

Sir Duke – הגוף מבין לפני הראש

Sir Duke לקח את העניין עוד צעד קדימה. כלי הנשיפה נכנסים בלי הקדמות, המלודיה מחייכת והקצב כבר עושה את העבודה. וונדר כתב אותו כמחווה לדוכס אלינגטון ולמסורת הג'אז, אבל ברחבה לא היה צורך להסביר שום דבר. הגוף הבין לפני הראש.

גם בישראל השיר מצא את מקומו. במצעד הלועזי השנתי של רשת ג' לשנת 1977 הוא הגיע למקום ה-31. באותו מצעד דורג סטיבי וונדר במקום השני בין זמרי השנה, אחרי רוד סטיוארט.

Another Star כבר תפס אותי במקום אחר

דווקא Another Star טיפס בישראל גבוה יותר. במצעד השנתי של רשת ג' הוא הגיע למקום ה-12, הישג שממחיש עד כמה האלבום המשיך לייצר נוכחות מקומית גם חודשים אחרי צאתו.

אבל כאן כבר נכנסת הכרונולוגיה האישית. Another Star שייך לאותו אלבום, אבל מבחינתי הוא כבר נמצא בצד השני של קו הגיוס. האלבום המשיך לעבוד ברדיו וברחבות, בזמן שאני כבר לבשתי מדים והחיים שלי נעו דרומה.

זו נקודה שאני אוהב במיוחד בסיפור הזה. האלבום לא עצר כאשר אני עצרתי לתקלט. הוא המשיך לחיות, לייצר סינגלים ולהיכנס לרדיו. אני פשוט כבר לא עמדתי מול אותם פטיפונים.

הילקוט נסע איתי לעוד מקומות

גם לפני הגיוס ביכורי העתים לא נשאר התחנה היחידה שלי. התארחתי כתקליטן במרכז קהילתי לנוער במגדל אואזיס ברמת גן והגעתי גם למועדון סיקס באזור המועדונים של דרום תל אביב, צפונית לתחנה המרכזית הישנה.

ילקוט התקליטים נסע איתי. הטמפטיישנס נסעו. חמישיית ג'קסון נסעה. וגם סטיבי וונדר.

לא חשבתי אז שאני נושא איתי מסמך תרבותי. חיפשתי תקליטים שיעשו את העבודה, יחזיקו את הרחבה ויתנו לקהל את הרגע שהוא מחכה לו. כך חושב תקליטן כאשר מאות אנשים עומדים מולו.

ואז הגיע הצבא

באמצע קיץ 1977 כל הפרק הזה נקטע. המועדון, התקליטים וחוף הילטון נותרו מאחור. התגייסתי לצבא וכמעט שלוש שנות תקלוט הגיעו לסיומן. בשלוש השנים הבאות חייתי בעיקר בדרום מדבר סיני, באזור שנקרא אז מרחב שלמה. צבא, ים וטיולים החליפו את ערבי שישי בביכורי העתים. המועדונים נשארו צפונה והפטיפונים הפסיקו לקבוע את סדר הערב.

המוזיקה כמובן לא נעלמה. אצלי היא אף פעם לא נעלמת. אבל ההקשר השתנה לגמרי. רק כמה שנים מאוחר יותר חזרתי אל Songs in the Key of Life באוזניים אחרות.

ואז הבנתי מה באמת היה לי ביד

כבר לא חיכו לי מאות בני נוער מול הרחבה. לא היה צורך למצוא בתוך שלוש דקות את השיר הבא. אפשר היה להרגיע, לשבת, אפילו להשתרע, להניח את המחט בתחילת הצד ולהתחיל מחדש. ואז התבררה לי הטעות הנהדרת שלי. כל הזמן הזה החזקתי ביד תעודת תרבות קונספטואלית מזן אחר.

Songs in the Key of Life איננו אלבום קונספט במובן של עולם הפרוג. אין כאן עלילה אחת שמתחילה בצד א' ומסתיימת בצד ד'. אין גיבור שעובר סיפור מוזיקלי מסודר. וונדר עשה משהו רחב יותר.

הקונספט הוא החיים עצמם. אהבה, ילדות, עוני, גזענות, אמונה, משפחה, חברה, געגוע, שמחה ותקווה גרים באותו בית מוזיקלי.

פתאום I Wish כבר איננו רק בס ורחבה. הוא גם מבט אל הילדות. Sir Duke איננו רק כלי נשיפה וקצב, אלא מחווה למורשת מוזיקלית שלמה. Village Ghetto Land מאלץ לעצור ולהקשיב למציאות שמתחת לעיבוד. Pastime Paradise מתבונן באנשים שמקדשים עבר מדומיין. Isn't She Lovely מכניס לאלבום את לידתה של איישה, ו-As לוקח אהבה פרטית ומרחיב אותה כמעט עד הנצח.

והכול עדיין מלא גרוב.

סטיבי עצמו חוזר אל אותו מסע

הסרט התיעודי Classic Albums: Stevie Wonder – Songs in the Key of Life מחזיר את וונדר, את הנגנים ואת אנשי האולפן אל העבודה על האלבום. הסרט, שהופק ב-1997, עוסק בתהליך ההקלטה דרך עדויותיו של וונדר ושל האנשים שהיו סביבו, ומציג את האלבום כתוצר של תקופת יצירה רחבה ולא רק כאוסף סינגלים.

במבט רחב יותר, האלבום גם הגיע אחרי רגע שבו וונדר שקל את המשך דרכו. סיפור התקופה מתאר כיצד ברי גורדי הצליח להשאיר אותו במוטאון, ואז וונדר תיעל לתוך האלבום מחשבות על החיים, החברה, רוחניות ומורשת מוזיקלית. כך נולדה יצירה רחבת ממדים שהפכה לנקודת שיא ברצף האלבומים שלו בשנות השבעים.

והמילים שוונדר אומר עכשיו, חמישים שנה מאוחר יותר, מספקות אולי את המפתח הטוב ביותר להבנת הפרויקט כולו. לדבריו, ארבעת השירים החדשים אמנם לא נכנסו לאלבום, אבל הם היו חלק ממה שהרגיש וגילה בזמן העבודה עליו. הם מחזירים אותו אל אותה תקופה בחייו, וכעת הוא מאפשר להם להפוך לחלק מהחיים של המאזינים.

המשפט הזה מתחבר אצלי כמעט באופן מושלם לאופן שבו היחס שלי לאלבום השתנה. בגיל 18 חיפשתי ממנו את החלקים שהתאימו לי באותו רגע. וונדר, לעומת זאת, כבר תיעד שם עולם שלם. לקח לי כמה שנים להבין את מה שהוא כבר ידע בזמן ההקלטה.

לא קונספט של פרוג – קונספט של חיים

עם אלבומי הפרוג ידעתי מראש שעליי להקשיב ליצירה השלמה. העטיפה, מספר הקטעים והמבנה כבר סיפרו לי שאני עומד להיכנס למסע. אצל סטיבי נכנסתי דרך דלת אחרת.

אולי זו הייתה דווקא הדלת הנכונה לגיל 18. נכנסתי דרך הריקוד. דרך הלהיט. דרך הבס ודרך הסינגל שהרדיו כבר השמיע. רק מאוחר יותר גיליתי שהדלת הזאת מובילה לבית גדול בהרבה.

אולי זו הגדולה האמיתית של Songs in the Key of Life. הוא מאפשר לכל אחד להיכנס אליו בדרך אחרת. אפשר להיכנס דרך I Wish, אפשר דרך Sir Duke, אפשר דרך Isn't She Lovely. אחר כך מתחילים לפתוח דלתות ומגלים כמה חדרים נשארו מאחור.

חמישים שנה אחר כך הכספת נפתחת

ועכשיו וונדר עצמו מחזיר אותנו אל אותן שנים. ארבע ההקלטות החדשות אינן גרסאות מאוחרות או ניסיון לשחזר את 1976. אלה שירים שנכתבו והוקלטו במהלך הסשנים המקוריים, ונשארו בחוץ במשך חמישים שנה. וונדר בחר אותם בעצמו, וכל הארבעה נכתבו והופקו על ידו, כאשר Susaye Greene שותפה לכתיבת My Life Story of Love.

גם הנגנים מחברים אותנו ישירות לתקופה ההיא. בהקלטות נמצאים בין היתר גרג פילינגנס, מייקל סמבלו, בן ברידג'ס, ג'ים הורן, ריימונד פאונדס ונתן ווטס. בקולות הרקע של I'm Into Livin' נמצאות גם תלמה יוסטון ודניס ויליאמס.

ויש בזה משהו כמעט מושלם מבחינתי. בגיל 18 חיפשתי מתוך האלבום רק חלק מהשירים. היום סטיבי עצמו מספר לנו שגם האלבום העצום הזה לא הכיל את כל מה שנוצר סביבו.

הוא פותח את הכספת. אני פותח את הזיכרון.

אותו תקליט, מאזין אחר

Songs in the Key of Life לא השתנה במשך חמישים שנה. אני השתניתי. אז שאלתי איזה שיר יעבוד בעשר ורבע בלילה בביכורי העתים. היום אני שואל מה וונדר ניסה לומר. אז חיפשתי גרוב. היום אני שומע גם את הנרטיב. אז Sir Duke היה חומר לרחבה. היום אני שומע בו גם שיעור בתולדות המוזיקה. אז I Wish גרם לבני נוער לקום ולרקוד. היום הוא גם גורם לי להיזכר בנער שהייתי.

אולי זה המבחן האמיתי של אלבום גדול. הוא מסוגל ללכת איתך חמישים שנה מבלי להישאר באותו מקום. ב-1976 Songs in the Key of Life נכנס לילקוט התקליטים שלי. יום הוא עדיין שם. רק שהפעם אין שום צורך למהר אל השיר הבא. אפשר להירגע. לשבת או להשתרע. להניח את המחט בתחילת הצד. ולהקשיב עד הסוף.