הילד הזה נשאר איתנו

יום עצוב עבר היום על עולם התרבות הישראלי. כמה מאנשיו החשובים הלכו לעולמם. אולם כאן נבקש לעצור ולהיפרד מיהודה אטלס. הסופר, המשורר, המתרגם והעיתונאי הלך לעולמו בגיל 89. הוא נפטר בבית החולים איכילוב בתל אביב. משפחתו תיארה אותו כילד נצחי, שפעל עד יומו האחרון.

אטלס הותיר אחריו עשרות ספרים, תרגומים, רשימות ושירים. אולם יצירה אחת ניצבת במרכז המורשת שהשאיר. ״והילד הזה הוא אני״ העניק לילדים הישראלים קול חדש. אחר כך הגיע אבנר קנר והעניק לקול הזה גם מנגינה.

פגישה שנתית בכיכר

אני פגשתי את יהודה אטלס פעם בשנה, כמעט כמו פגישה קבועה. זה קרה בירידי שבוע הספר העברי בתל אביב. הירידים התקיימו אז בכיכר מלכי ישראל, שהפכה לימים לכיכר רבין.

אטלס התייצב מדי שנה בדוכן הספרים של הוצאת כתר. הוא ישב שם בין הספרים וחתם לקוראים. ילדים, הורים וסבים הקיפו את השולחן. בראש ערמת הספרים ניצב, כמובן, ״והילד הזה הוא אני״. ראיתי אותו, זיהיתי ומיד התרגשתי. ידעתי שהוא מדבר לילדים בגובה העיניים. הוא השתמש בעברית ישירה, ציורית ומדויקת. אטלס לא דיבר בשם הילדים. הוא דיבר מתוכם.

אבל בינינו, באותם ימים כבר הייתי איש ולא ילד. הספרים שחיפשתי ביריד עסקו בנושאים אחרים לגמרי. חיפשתי מוזיקה, תרבות, היסטוריה והעולם הגדול. ובכל זאת, בכל פעם שחלפתי ליד הדוכן, עצרתי לרגע.

כנראה שהילד הזה עדיין היה גם אני.

הילד קיבל רשות לדבר

״והילד הזה הוא אני״ ראה אור בשנת 1977 בהוצאת כתר. דני קרמן אייר אותו והעניק לו את המראה המזוהה. החלונות הקטנים באיוריו פתחו צוהר לעולמו של הילד. אטלס לא כתב על ילדות מתוקה ומושלמת. הוא כתב על הילדות עצמה. הילד שלו כועס, מקנא, נעלב, פוחד, מתבייש וחולם. לפעמים הוא רוצה חיבוק. לפעמים הוא מבקש שיעזבו אותו בשקט.

עד אז, מבוגרים רבים כתבו לילדים מלמעלה. הם לימדו אותם כיצד להתנהג ומה נכון להרגיש. אטלס בחר בדרך אחרת. הוא התכופף לגובה הילד והקשיב לו. השירים הקצרים נשמעו כמו מחשבות שנתפסו ברגע הנכון. אין בהם מילים מיותרות או נאומים חינוכיים. משפט אחד פותח עולם. שורה אחת חושפת כאב. חרוז קטן מעלה חיוך ומיד מחזיר זיכרון.

הספר הפך במהירות לאחד מנכסי ספרות הילדים העברית. ילדים מצאו בו את עצמם. ההורים גילו שגם הם עדיין נמצאים שם. בעקבותיו הגיעו ספרים נוספים מאותה משפחה. בהם ״גם הילד הזה הוא אני״, ״ורק אני לא״ ו״אני רוצה שפתאום״.

כשהמילים פגשו מנגינה

שנתיים לאחר פרסום הספר התחיל הילד של אטלס לשיר. בשנת 1979 הוציא אבנר קנר את האלבום ״והילד הזה הוא אני״. קנר הלחין ועיבד את שירי הספר והוביל את ההפקה המוזיקלית.

קנר הבין היטב את הקצב הפנימי של אטלס. למעשה, המוזיקה כבר הסתתרה בתוך המילים. השורות הקצרות נשאו משקל, נשימה ותנועה. קנר רק פתח עבורן את הדלת לאולפן. הוא לא עטף אותן במתיקות מוגזמת. הוא שמר על הקריצה, המבוכה והכאב. המנגינות אינן מנסות לחנך את המאזינים. הן מצטרפות לילד ומלוות אותו בדרכו.

קנר גייס לאלבום חבורה מרשימה של קולות ומוזיקאים. דויד ברוזה, מזי כהן, אפי בן ישראל ויואל לרנר השתתפו בשירה. אטלס עצמו הקריא כמה משיריו. כך נשמר בתקליט גם קולו של האיש מאחורי המילים. גם צוות הנגנים מספר סיפור מוזיקלי ישראלי מרתק. גרי אקשטיין ושלמה ידוב ניגנו בגיטרות. מיקי שביב ניגן בגיטרה בס ומאיר ישראל בתופים. קנר ניגן בפסנתר, פסנתר חשמלי, סינתיסייזר וכלי הקשה.

התוצאה אינה רק תקליט לילדים. זהו אלבום ישראלי מצוין שעוסק בילדים. ההבדל בין השניים גדול ומשמעותי.

כל קול והילד שלו

האלבום כולל שירים ומחרוזות מתוך הספר. דויד ברוזה ביצע את ״כשבא איזה דוד״ ואת ״הכי טוב להיות״. מזי כהן ואבנר קנר שרו יחד את ״סתם קופסה חלודה״. יואל לרנר ביצע את ״אני מוכן״. הוא הצטרף למזי כהן בשיר ״על הילד הזה״. לרנר ואפי בן ישראל שרו יחד את שיר הנושא.

אטלס הקריא את ״אל הבית באה גברת״ ואת ״ריחות שאני אוהב״. קולו נשמע גם ב״ראש העיר״ וב״דברים שמתחשק לי לעשות״. לעיתים הוא אינו מקריא כמו סופר בטקס. הוא פשוט מספר, כמעט באוזנו של הילד.

ריבוי המבצעים מעניק לאלבום אוסף של דמויות וקולות. כל זמר מביא עמו ילד אחר. אחד שובב, השני מבוהל והשלישית כבר מבינה הכול. ילד אחד מבקש תשומת לב. ילד אחר מכסה את העלבון בבדיחה. אטלס כתב את כל הילדים האלה מתוך הילד שבתוכו. קנר העניק לכל אחד מהם צליל משלו.

המוזיקה אינה מקטינה את הילד

אלבומי ילדים רבים נופלים למלכודת המוכרת. הם מגבירים את המתיקות ומנמיכים את המורכבות. האלבום הזה בוחר בכיוון ההפוך. קנר והמבצעים מתייחסים אל המילים ברצינות. הם אינם הופכים אותן לחומר בידורי קל. ההפקה משאירה מקום לשתיקות, לשאלות ולמצבי הרוח. היא מאפשרת לילד לצחוק, אך גם להיעלב.

הפסנתר של קנר מוביל חלק גדול מהמסע. הגיטרות מוסיפות צבע וחום. הקולות מתחלפים ומשנים את נקודת המבט. לרגע נשמע שיר קטן. כעבור שנייה נפתח בתוכו עולם שלם.

האלבום יצא תחילה על תקליט וקלטת. בשנת 1996 הוא חזר במהדורת תקליטור. מהדורה נוספת יצאה בשנת 2005. כיום הוא ממשיך לחיות בשירותי הסטרימינג.

לא רק הילד הפרטי

אטלס לא הסתפק בהצלחת הספר ובאהבת הקהל. במהלך השנים הוא המשיך להביט בילדים ולבחון את עולמם. הוא עסק גם בבריונות, בבדידות ובילדים החיים במצבי סיכון.

הוא הקשיב לעובדים סוציאליים ולמטפלים. הם סיפרו לו שחסרים טקסטים המתארים את חיי הילדים האלה. אטלס החליט להעניק גם להם מילים. הוא לא ברח מהכאב ולא כיסה אותו בחרוזים חמודים. זו אולי תמצית יצירתו. אטלס ידע שלכל ילד מגיע קול. גם לילד המצחיק, גם לילד המקובל וגם לילד שאיש אינו שומע.

הילד נשאר איתנו

כעת נפרדים מאחד היוצרים החשובים בתרבות הישראלית. יהודה אטלס הלך לעולמו, אבל הילד שברא ממשיך לדבר. הוא מדבר מתוך הספרים הישנים שעל המדף, הוא מציץ מחלונות האיורים של דני קרמן, הוא שר בקולם של דויד ברוזה, מזי כהן וחבריהם. הוא נשמע גם בקולו השקט והמחויך של אטלס עצמו. והוא חוזר אל אותם ירידי ספרים בכיכר. אל הדוכן של כתר וערמת הספרים. אל האיש שישב וחתם בסבלנות לכל ילד. כיום הספר לצד המשך הסדרה זמין ברוח התקופה גם באון ליין בפלטפורמת "עברית".

אז כבר הייתי איש וחיפשתי ספרים אחרים. היום אני מבין שעצרתי ליד הדוכן מסיבה פשוטה. יהודה אטלס ידע לזהות את הילד שהמבוגר מנסה להסתיר.

הילד הזה היה הוא.
הילד הזה היה אנחנו.
והילד הזה נשאר איתנו.