העולם עמד להיגמר, ומדינת ישראל חיפשה פתרון מהיר. לא מקלטים, לא הסכמים ולא תוכנית מדינית. הממשלה קראה לכולם לשמור שבת ולהביא את המשיח. כמעט כולם התייצבו למבצע הלאומי, מלבד אדם אחד בשם יואל. כך נפתחה ״אחרית הימים״, הסאטירה המוזיקלית החדשה של תיאטרון גשר.
אורי יניב, מיכאל שטרן ונטע וינר כתבו אותה יחד. רוני ברודצקי הפכה את הטקסט לקרקס אפוקליפטי ישראלי. המחזמר נע בין קברט, קומיקס, ראפ וסיוט מקומי מוכר. כמעט בכל רגע הטיחה ההצגה עוד פיסה מהחיים כאן. השמות, הסיסמאות והמצבים נשמעו מוכרים מדי.
ברודצקי ערבבה הכול לקוקטייל ישראלי חריף, צבעוני ומטריד. פוליטיקה, דת, ביטחון, שכול, גבורה ונוסטלגיה התנגשו יחד. הרעיונות המופרכים הזכירו כותרות שקראנו רק באותו הבוקר. הקוקטייל הזה הציף אותי ולא העניק לי רגע של מנוחה. כאן בדיוק הסתתר הכוח הגדול של ההצגה.
בלי רמזים ובלי התנצלות
מכל המחזות המקוריים שראיתי לאחרונה, ״אחרית הימים״ ניצב לבדו. הוא לא הסתתר מאחורי מטפורות או ניסוחים מתחמקים. המחזה לקח את המציאות המקומית והטיח אותה ישר בפרצוף. היוצרים עשו זאת באומץ, בלי פילטרים ובעיקר בלי התנצלות. הם לא ביקשו שנחפש רמזים מתוחכמים בין השורות.
הכול כבר עמד על הבמה, ברור, בוטה ומוכר להכאיב. כמה טוב שהאמת הזאת הגיעה עטופה בסרקזם ובסאטירה. לצד הכאב, ההצגה גם אפשרה לנו לצחוק. הרי צחוק נולד לא פעם מתוך מבוכה עמוקה. כאן הוא נולד מההכרה בחיים המטורללים שסביבנו.
וכן, נבוכנו להיזכר שאנחנו חיים כאן. נבוכנו עוד יותר לגלות שגם אנחנו חלק מהטרללת. ההצגה לא אפשרה לנו להתבונן בטירוף מבחוץ. היא משכה אותנו פנימה והציבה מולנו מראה. בכל פעם שצחקתי, הגיעה מיד תחושת אי־נוחות.
האבסורד הבימתי לא התרחק מהמציאות, אלא התיישב עליה בדיוק. הוא החליף שמות, תלבושות ודמויות, אך שמר על אותה אמת. לבסוף נותרה בי מחשבה מטרידה למדי. אולי ההצגה אינה מטורללת, אלא החיים עצמם. אולי אנחנו כבר התרגלנו אל הטירוף יותר מדי.
האיש שסירב ללכת עם כולם
אורי יניב גילם את יואל, שנכנס למשבר הלאומי כשהוא כבר שבור. גיל ארבעים דפק בדלת, ונישואיו לנעמי התפוררו. דווקא ברגע הזה הוא החליט להתנגד לכולם. יואל לא התנהג כגיבור קלאסי או כלוחם צדק נוצץ. הוא נראה עקשן, מבולבל, פגיע ולעיתים גם מעצבן.
יניב לא ניסה לייפות את הגיבור שלו. הוא העניק ליואל חולשות, פחדים ורגעים של חוסר אונים. דווקא הפגמים האלו הפכו אותו לדמות אמינה. הם גם חיברו אותו למציאות שמסביב. בתוך השיגעון הלאומי עמד אדם אחד ופשוט אמר לא.
נעמי לבוב גילמה את אשתו בחדות, באירוניה וברגישות. המשבר הלאומי חשף את הסדקים שכבר נפערו ביניהם. נעמי פנתה אל המשיח, בעוד יואל המשיך נגד הזרם. לבוב לא הפכה אותה לקריקטורה או לנציגת מחנה. היא הציגה אישה שחיפשה ביטחון בעולם שהתפרק.
מיקי לאון נכנס לתפקיד המשיח ללא הילת קדושה מיותרת. הוא הביא לבמה כריזמה, איום ומנה גדושה של גיחוך. המשיח שלו הציע נחמה, אך דרש גם כניעה. קשה היה להפריד בין החיוך שהעלה לבין הסכנה שהביא. הרי גם גאולה עלולה להפוך למנגנון של שליטה.
נטע רוט גילמה את דבי, המתנדבת היהודייה שהגיעה מארצות הברית. רוט מילאה את הבמה באנרגיה פרועה ובתמימות מתעתעת. המפגש שלה עם יואל הסיט את העלילה לכיוון נוסף. דבי הביאה איתה אהבה לישראל, אך גם מבט חיצוני. המבט הזה חשף עוד שכבה בתוך הקרקס המקומי.
היה מצחיק, עד שנזכרנו איפה אנחנו חיים
הרעיון נשמע בתחילה מופרך לחלוטין. איום גרעיני, ממשלה מבוהלת וציבור שמחפש נס. אולם שום מרכיב בעלילה לא נשמע בלתי אפשרי באמת. החדשות לימדו אותנו שהמציאות מסוגלת להקדים כל סאטירה. כאן נחשף הכוח המרכזי של המחזמר.
הוא לא הסתפק בבדיחות על דתיים או חילונים. היוצרים בחנו את הצורך הישראלי בגואל ובפתרונות קסם. הם עסקו בפחד שמניע ציבור שלם. אותו פחד דרש ציות, ביטל ספקות וגייס את כולם לסיסמה אחת. מי שסירב להצטרף הפך מיד לבוגד.
השאלה הזאת ליוותה אותי במשך כל ההצגה. מתי אדם נאמן לחברה, ומתי הוא פשוט מציית לה? האם התנגדות הופכת אדם לבוגד, או דווקא לאזרח אחראי? המחזה ירה לכל הכיוונים, אך שמר על עמדה ברורה. הוא לא חס על הממשלה או על הממסד הביטחוני.
גם הכמיהה לגאולה קיבלה ממנו טיפול חד. האמונה סיפקה נחמה, אך הפכה במהירות לכלי פוליטי. המנהיגים השתמשו בפחד כדי לדרוש אחדות מוחלטת. הציבור התמסר להבטחה, כי האלטרנטיבה נראתה מפחידה יותר. גם הקהל לא קיבל מההצגה שום פטור.
גיבורי ישראל קמו מהקבר
המסע של יואל עבר דרך השב״כ והגיע גם אל המתים. בר כוכבא, חנה סנש וטרומפלדור חזרו בדמות זומבים. גם יגאל בשן הצטרף לחבורה המקומית שקמה לתחייה. הרעיון נשמע מופרך, אך על הבמה הוא עבד היטב. גיבורי האומה הפכו לקריקטורות חיות של הזיכרון הישראלי.
אבי אזולאי עבר מאלבז לבר כוכבא הזומבי. אתי וקנין סובר הפכה מניקול לחנה סנש הזומבית. גלעד קלטר החליף חוקר שב״כ מתוק בטרומפלדור מת־חי. שיר סייג גילם חוקר קשוח, דובר ויגאל בשן הזומבי. חילופי הדמויות שמרו על הקצב והעצימו את האבסורד.
היוצרים פירקו את המיתוסים והרכיבו אותם מחדש. ההיסטוריה הישראלית סיפקה להם תחמושת קומית ופוליטית נפיצה. הם לא לעגו לגיבורים עצמם, אלא לשימוש שנעשה בהם. המחזה בחן את פולחן הגבורה המקומי. הוא שאל מי הופך לסמל ומי מקבל את תווית הבוגד.
אלכסנדר סנדרוביץ׳ בלט במיוחד בתפקיד סבתא ז׳ניה. הוא שילב קומדיה פיזית, גרוטסקה וזיכרון משפחתי כואב. מאחורי הדמות עמדה סבתו של אורי יניב. ז׳ניה נולדה בבוברויסק בשנת 1924. בזמן המלחמה היא הצטרפה לפרטיזנים ונלחמה בנאצים.
סיפורה חיבר בין טראומות העבר לחרדות ההווה. המשפטים שיוחסו לה נשמעו בתחילה כמו בדיחה משפחתית. בהמשך הם הפכו למפתח חשוב להבנת יואל. הוא נאלץ להתמודד עם מורשת שהפכה לציווי בלתי אפשרי. שוב מצאתי את עצמי צוחק, ואז נעצר.
הממ״ד הפך למגרש משחקים
מיכאל קרמנקו הציב את ההתרחשות בחלל שהזכיר ממ״ד או מקלט. תמונתה של סבתא ז׳ניה השקיפה מלמעלה. המקום המוגן לא העניק ביטחון, אלא חשף פחד מצטבר. הוא הפך לבסיס שממנו יצא המסע המטורלל. המציאות חדרה אליו גם כשהדלת נותרה סגורה.
התפאורה השתנתה בעזרת אביזרים פשוטים, תאורה והרבה דמיון. מכוניות קרטון הפכו את הכביש למשחק ילדים. הפשטות הזאת שירתה היטב את העולם הקומי והמאיים. היא גם הזכירה לנו שאנחנו נמצאים בתיאטרון. כאן חתיכת קרטון יכולה להפוך למדינה שלמה.
קרן גרנק עטפה את השינויים בתאורה חדה ודינמית. התלבושות של יהודית אהרון השתתפו בחגיגה הסאטירית. הן חידדו את הגרוטסקה והשלימו את חילופי הדמויות. פולינה דריידן הזרימה תנועה בלתי פוסקת לתוך הכאוס. השחקנים רקדו, החליפו זהויות והניעו את העולם הבימתי.
ברודצקי החזיקה את הקצב לאורך מאה דקות, ללא הפסקה. היא ניווטה בין טוויסטים, שירים והחלפות דמויות. לרגעים נדמה היה שהבמה עצמה איבדה שליטה. אולם מאחורי הבלגן עמדה יד בימאית מדויקת. כמעט כל בדיחה הסתירה שאלה הרבה פחות מצחיקה.
הראפ פגש את סוף העולם
נטע וינר ורועי דורון הלחינו את השירים. דורון הפיק את המעטפת המוזיקלית. וינר הדריך את השחקנים בקטעי הראפ. המוזיקה לא קישטה את העלילה, אלא דחפה אותה קדימה. היא העניקה לדמויות קול נוסף ולוויכוחים קצב פנימי.
הראפ התאים במיוחד למאבקים ולמתח הפוליטי. המילים נורו אל הקהל במהירות ובישירות. המוזיקה אפשרה לטקסט להפוך להפגנה, מסיבה ולעיתים תפילה. הגבולות בין הסגנונות נעלמו בתוך המערבולת. אפילו סוף העולם קיבל כאן ביט שאפשר לרקוד לפיו.
המופע שילב גם את ״Knockin’ on Heaven’s Door״. השיר קיבל משמעות כמעט מתבקשת בתוך האפוקליפסה. יגאל בשן הזומבי הוסיף מנה של נוסטלגיה מקומית. העבר המוזיקלי פגש את החרדה העכשווית. החיבור הזה היה מצחיק, מוזר ובעיקר ישראלי מאוד.
השיר החותם ריכז את הטענה המרכזית של המחזמר. צוות השחקנים חזר על הפזמון ״הבוגד הוא הגיבור״. המילים נשמעו קליטות, אך נשאו מטען אזרחי כבד. יואל בגד בקונצנזוס, ולכן שמר על עצמאותו. הבגידה הפכה למעשה אזרחי ולאפשרות של הצלה.
המציאות הקדימה את המחזה
מיכאל שטרן החל לכתוב את המחזה באוגוסט 2023. כעבור חודשיים המציאות כבר הקדימה את הדמיון. הכתיבה נעה בין יפו, בוסטון וברלין. המלחמה לא ביטלה את הסאטירה. להפך, היא הטעינה אותה במשמעות חדשה.
היוצרים בחרו לצחוק במקום למסור נאום. הצחוק לא ריכך את הביקורת, אלא אפשר לנו לבלוע אותה. לפעמים צריך זומבים ומשיח כדי לדבר על המציאות. לפעמים דווקא הגזמה חושפת את האמת המדויקת ביותר. במקרה הזה, המציאות כמעט לא השאירה מקום להגזמה.
תיאטרון גשר העניק ליוצרים מרחב אמיתי להשתולל. ההימור הוליד הפקה צעירה, בועטת ושונה מהרפרטואר המוכר. הקהל קיבל אותה בצחוק ובמחיאות כפיים ממושכות. הוא צחק מהדמויות, אך גם זיהה את עצמו. כאן בדיוק הפכה החוויה הבימתית למראה ציבורית.
סוף העולם נראה כאן צבעוני, מוזיקלי ומצחיק מאוד. אולם מתחת לבדיחות הסתתרה שאלה עיקשת. מי יציל אותנו כאשר הגאולה עצמה הופכת לסכנה? ולא פחות חשוב, מי יעז לסרב בזמן? ״אחרית הימים״ השיבה באופן חד וללא התנצלות.
לפעמים דווקא הבוגד הופך לגיבור.
קרדיטים
מאת: אורי יניב, מיכאל שטרן ונטע וינר | בימוי: רוני ברודצקי | תפאורה: מיכאל קרמנקו | תלבושות: יהודית אהרון | תנועה: פולינה דריידן | לחנים: נטע וינר ורועי דורון | הפקה מוזיקלית: רועי דורון | הדרכת ראפ: נטע וינר | תאורה: קרן גרנק | סאונד: פליקס שפושניק | עוזרת במאית: מיקה רוסו | משך ההצגה: שעה וארבעים דקות, ללא הפסקה