יש אנשים שעולים על הבמה, ויש מי שבונים אותה עבורם. מיקי פלד השתייך לקבוצה השנייה. במשך עשרות שנים הוא פעל מאחורי הקלעים, זיהה רעיונות, אסף יוצרים ואמנים והפך אותם למופעים. מיקי פלד הלך לעולמו בגיל 87, ובכך נסגר היום פרק של יותר מחמישה עשורים שבהם עיצב, יזם והניע חלק נכבד מעולם התרבות והבידור הישראלי.
פלד, שנולד ברומניה ב־26 במרץ 1939, עלה לישראל עם משפחתו בשנת 1948. הוא נכנס לעולם הבידור בסוף שנות השישים. כבר בתחילת דרכו התברר שהוא אינו מסתפק בניהול אמנים או מכירת כרטיסים. הוא חיפש רעיונות שאפשר להפוך לאירוע, ואירועים שאפשר להפוך למסורת.
עוד לפני הפסטיגל
הרבה לפני שהמילה "פסטיגל" נכנסה ללקסיקון הישראלי, פלד כבר השאיר חותם. בשנת 1969 הוא ונחום בייטל היו בין יוזמי פסטיבל הזמר החסידי. הרעיון היה פשוט ונועז לזמנו. לקחת פסוקים מהמקורות, להצמיד להם לחנים עכשוויים ולהעלות אותם עם כוכבי הזמר.
התוצאה הפכה לאחת התופעות התרבותיות הבולטות של התקופה. מתוך הפסטיבל יצאו שירים שהשתרשו עמוק בזמר הישראלי והיהודי. בין האמנים שעברו בבמותיו היו ששי קשת, צביקה פיק, אילנה רובינא, צמד רעים, יפה ירקוני ורבים אחרים.
כבר שם אפשר לזהות את אחת התכונות שאפיינו את פלד. הוא ידע לחבר בין עולמות שנראו רחוקים. מסורת ופופ, תפילה ובידור, תוכן מוכר ואריזה חדשה. מבחינתו, תרבות לא התקיימה בחלל סגור. היא נדרשה לפגוש קהל.
בתחילת שנות השבעים כבר היה פלד מעורב בהפקות בידור נוספות. בין היתר עמד מאחורי מופעי הטלפתיה של אורי גלר. עוד לפני עידן הריאליטי והוויראליות, פלד הבין את כוחו של אירוע שמעורר סקרנות ושיחה.
ואז הגיע הפסטיגל
בשנת 1981 הגיע המהלך שיזהה אותו יותר מכל. פלד יזם את הפסטיגל בחיפה, בתחילה כחלופה מקומית לפסטיבל שירי הילדים. תל אביב החזיקה אז כמעט לחלוטין במרכז הבידור הישראלי. פלד זיהה ביקוש גדול גם מחוץ לה.
מה שהחל כאירוע חיפאי צנוע יחסית, הפך בהדרגה למפעל בידור ארצי. הפסטיגל עבר מחיפה לתל אביב ולערים נוספות. עם הזמן הוא חדל להיות רק תחרות שירים.
בתחילת הדרך עמדו שירים חדשים במרכז. אחר כך נוספו סיפורי מסגרת, דמויות, מחזות זמר ופירוטכניקה. הטלוויזיה נכנסה פנימה, אחריה כוכבי ערוצי הילדים והטלנובלות. בהמשך הגיעו כוכבי הרשת והעולם הדיגיטלי.
פלד לא ניסה לשמר בכוח את הפסטיגל של 1981. להפך. כוחו היה ביכולת להבין שהילדים של 1995 אינם ילדי 1981. גם הילדים של 2010 כבר חיו בעולם אחר לחלוטין.
הוא הקשיב לקהל והזיז את המופע יחד איתו.
מפיק שידע לקרוא את הרחוב
אפשר להתווכח על הפסטיגל. במשך השנים גם התווכחו עליו לא מעט. היו מי שהתגעגעו לתמימות של תחרויות השירים. אחרים מחו נגד תרבות הכוכבים, המסחור והפקות הענק.
אבל דווקא הוויכוחים האלה מחדדים את השפעתו של פלד. הוא הבין שבידור פופולרי חי בתוך הזמן. מבחינתו, במה לילדים אינה מוזיאון. היא צריכה לדבר בשפה שהקהל מכיר עכשיו.
כאשר הפופ הים־תיכוני התחזק, הוא נכנס לפסטיגל. כשהטלוויזיה הפכה יצרנית כוכבים, הם הגיעו לבמה. כאשר הילדים עברו לדיגיטל, גם המותג השתנה.
בכך היה פלד הרבה יותר מאמרגן ותיק. הוא היה מעין סיסמוגרף של התרבות הפופולרית הישראלית.
האיש שמאחורי "סולן"
באמצעות חברת "סולן הפקות" בנה פלד לאורך השנים תשתית הפקה רחבה. בהמשך הצטרף אליו בנו ירון פלד, שהפך לשותפו המקצועי. בשנת 2006 הצטרפו להפקת הפסטיגל גם שי יוכלמן ויקיר אשר. במקום להמשיך מלחמת חנוכה מול "שיר נולד", הצדדים חברו יחד. גם המהלך הזה העיד על חשיבה מפוכחת. פלד ידע להתחרות, אבל גם ידע מתי נכון להתחבר.
כעבור זמן נולד גם "מותק של פסטיבל", שפנה לקהל צעיר יותר. שוב נבנה סביב קהל מוגדר עולם של מוזיקה, כוכבים, דמויות והפקה גדולה. במהלך השנים חלפו על הבמות שהפיק כמעט כל סוגי הכוכבים בישראל. זמרים, שחקנים, קומיקאים, מנחי טלוויזיה, רקדנים וכוכבי ילדים. דורות של אמנים מצאו את עצמם בתוך המערכות שפלד בנה.
בין גידי גוב לנועה קירל
די לעבור על רשימות המשתתפים בפסטיגלים לאורך השנים כדי להבין את היקף התופעה. גידי גוב, עפרה חזה, ירדנה ארזי, יגאל בשן, ריטה ושלומי שבת עברו שם. אחריהם הגיעו כוכבי ערוץ הילדים והטלוויזיה המסחרית. בהמשך תפס דור חדש את הבמה. נועה קירל, מרגי, אנה זק ועדן בן זקן כבר סימנו תקופה אחרת.
זו למעשה היסטוריה ישראלית בזעיר אנפין. בכל כמה שנים התחלפו הפנים והצלילים. המכונה המשיכה לפעול. פלד הבין שכוכב הוא לא רק מי שמוכר תקליטים. כוכב הוא מי שילדים רוצים לראות מקרוב. במובן הזה הוא זיהה מוקדם את המעבר מתעשיית מוזיקה לתעשיית תשומת לב.
האיש שמאחורי הכרטיסים
עם כל המספרים והפקות הענק, מי שעבדו לצדו מתארים גם צד אחר. אדם שידע לזהות אנשים ולתת להם הזדמנות. בהודעה שנמסרה היום מטעם המשפחה תואר פלד כאדם שנדיבותו ואהבת האדם ליוו את עבודתו. עבור רבים הוא לא היה רק מפיק. הוא הפך למנטור, שותף וחבר.
בנו ושותפו ירון פלד ספד לו: "מיקי היה הרבה יותר ממפיק. הוא היה אדם שידע לחלום, לזהות כישרון, לתת הזדמנות ובעיקר לגרום לאנשים להאמין שהם יכולים".
המשפט הזה מתמצת חלק משמעותי מעבודתו. מפיק אינו יוצר לבדו את המופע. הוא צריך לזהות את האדם הנכון ולחבר אותו לרגע הנכון. פלד עשה זאת שוב ושוב.
ההכרה הגיעה גם מהתעשייה
בשנת 2023 קיבל פלד פרס הוקרה על מפעל חיים מטעם אקו"ם ואיגוד המארגנים ומפיקי הבמה בישראל. הפרס הגיע אחרי יותר מחמישה עשורים של עבודה בעולם הבידור. לא מדובר רק בפרס על הפסטיגל. זו הייתה הכרה בעבודתו של אדם שהיה שותף לבניית תעשיית ההפקות הישראלית עצמה.
כאשר פלד החל לפעול, ישראל הייתה מדינה עם ערוץ טלוויזיה אחד ושוק הופעות קטן. כשהקריירה שלו כבר התקרבה לשנותיה המאוחרות, התרבות הישראלית פעלה בעולם דיגיטלי ורווי מותגים. פלד עבר את כל הדרך הזאת יחד איתה.
הרבה יותר משמונה ימים בחנוכה
קל לתמצת את מיקי פלד בשתי מילים: אבי הפסטיגל. אלא שהכינוי הזה גם עושה לו עוול מסוים. הפסטיגל הוא אולי האנדרטה התרבותית הגדולה ביותר שהותיר אחריו. אבל מאחוריו עומדת תפיסה שלמה של בידור.
פלד הבין שמופע טוב זקוק לסיפור. הוא זקוק לכוכבים, מוזיקה, קצב, שיווק ובעיקר קהל. פלד גם הבין שכל המרכיבים הללו משתנים ללא הרף. הוא עבד בעולם שבו המפיק בדרך כלל אינו עומד באור הזרקורים. הקהל זוכר את הזמר, השחקנית, השיר והתחפושת. פחות אנשים זוכרים את מי שחיבר את החלקים.
אצל מיקי פלד, החיבור הזה נמשך יותר מחמישים שנה. הוא הותיר אחריו את רעייתו תמי, ילדיו, נכדיו וניניו. לצדם נשארים דורות של אמנים, יוצרים, אנשי במה וקהל ישראלי.
ובעיקר נשאר זיכרון קולקטיבי גדול מאוד. שירים שחזרו בכל חנוכה. קלטות שנשחקו בבית. תחפושות. אורות. עשן. ילדים שישבו באולם פעורי פה. אחר כך אותם ילדים הפכו להורים והביאו לשם את ילדיהם.
מעטים המפיקים שזוכים לראות הפקה הופכת למסורת. מיקי פלד היה אחד מהם.
הלווייתו של מיקי פלד תתקיים מחר, יום שלישי, 25 באוגוסט 2026, בשעה 16:00, בבית העלמין קריית שאול.