המלך חזר לצוותא: מאה שנה להולדת נסים אלוני

שלושה ימים לפני יום הולדתו המאה, חזר נסים אלוני אל הבמה בדרך אחרת. דרך האנשים שנשאו איתם זיכרונות, מילים ותיאטרון. צוותא הקדישה הבוקר את קבלת השבת ליוצר שהותיר חותם עמוק על הבמה הישראלית.

קבלת שבת עם נסים אלוני

את המפגש הנחה נעם סמל, שהוביל את התוכנית בין זיכרונות, טקסטים ושירים. לצדו השתתפו רבקה מיכאלי, רוני ניניו, אודי בן משה, דב רייזר, שלמה וישינסקי ורוני סומק. מירון איזקסון הביא את פרשת השבוע, דורי פרנס ניהל מוזיקלית, ומיכה ביטון ושירן הוברמן השתתפו בשירה.

המפגש נערך במסגרת סדרת קבלות השבת של צוותא. הפעם העניק לו התאריך משמעות מיוחדת. ביום שני ימלאו מאה שנים להולדת אלוני, והאירוע הפך למסע קצר בתוך יצירתו ומורשתו.

מהשכונה בתל אביב אל הבמה

נסים אלוני נולד בתל אביב ב־24 באוגוסט 1926 בשם נסים לוי. הוא גדל בשכונת וולפסון, והרחוב התל אביבי נשאר חלק מעולמו. הוא כתב סיפורים, מחזות, תרגם וביים, ובעיקר פיתח שפה תיאטרונית שאין לטעות בה.

ב־1953 העלתה הבימה את מחזהו הראשון, "אכזר מכל המלך". בהמשך יצא לפריז ונחשף לתיאטרון האירופי החדש. המפגש עם ברכט, יונסקו, בקט ופירנדלו הרחיב את תפיסתו. עם שובו לישראל החל לעצב תיאטרון שבו המילה, המוזיקה, התנועה והמסכה פעלו יחד.

מלכים, צוענים ונסיכות

ב־1963 הקים אלוני עם יוסי בנאי ואבנר חזקיהו את תיאטרון העונות. שם עלתה "הנסיכה האמריקאית", שהפכה לאחת מיצירותיו המזוהות ביותר. אחריה הגיעו "הכלה וצייד הפרפרים", "דודה ליזה", "הצוענים של יפו", "נפוליאון – חי או מת!" ו"אדי קינג". אלוני מילא את הבמה במלכים, ליצנים, אהבות, בגידות ומוות. הוא לקח מציאות ישראלית מוכרת והעביר אותה דרך עולם פיוטי, משונה ולעיתים אפל.

העברית שלו יכלה להיות גבוהה ורחובית באותו משפט. היא שיחקה עם צלילים, דימויים והיפוכים, והפכה לאחת החתימות המובהקות של יצירתו.

מהתיאטרון אל הגשש

אלוני לא נשאר רק בתיאטרון הרפרטוארי. הוא כתב וביים גם ל"הגשש החיוור" את "סינמה גשש" ואת "קנטטה לשווארמה". כך חדרה שפתו גם אל התרבות הפופולרית ואל העברית המדוברת.

החיבור הזה הראה עד כמה רחב היה עולמו. אותו יוצר שכתב על מלכים ונסיכים ידע גם לגעת בהומור ישראלי ישיר וחד.

האנשים שנשארו עם המילים

רבקה מיכאלי קשורה ישירות לעולמו של אלוני. הוא עבד איתה ועם יוסי בנאי במופע "נישואין נוסח גירושין". דורי פרנס עסק במשך השנים בעריכת מחזותיו, ואודי בן משה ביים בחאן את "הנסיכה האמריקאית".

הנוכחות שלהם הבוקר חיברה בין אלוני של אז לבין הבמה של היום. חלק מהמשתתפים הכירו את היוצר ואת עבודתו מקרוב. אחרים החזירו את מחזותיו אל הבמה בשנים מאוחרות יותר.

יוצר שלא ניסה להקל על הקהל

אלוני לא זכה תמיד לקבלת פנים פשוטה. מחזותיו נחשבו לעיתים מורכבים וקשים לפענוח. גם "הנסיכה האמריקאית" לא זכתה מיד לחיבוק רחב. אבל אלוני לא ניסה לפשט את עולמו. הוא דרש מהקהל להקשיב, להתבונן ולהיכנס למשחק. דווקא המורכבות הזאת הפכה אותו ליוצר משמעותי כל כך.

ב־1996 קיבל את פרס ישראל לתיאטרון ואת פרס האקדמיה על מפעל חיים. שנתיים אחר כך, ב־13 ביוני 1998, הלך לעולמו.

מאה שנים, והבמה עדיין זוכרת

הבוקר בצוותא לא היה רק מחווה ליוצר מן העבר. הוא הזכיר עד כמה נסים אלוני עדיין נוכח בתיאטרון הישראלי. במחזות, בשפה, בזיכרונות וביוצרים שחוזרים אליו שוב ושוב. מאה שנים אחרי לידתו, המלכים, הליצנים והנסיכות שלו עדיין מסתובבים על הבמות. וגם העברית שלו ממשיכה לחמוק ממסגרות.

אולי זו הדרך הנכונה לחגוג את אלוני. לא באמצעות פסל, אלא באמצעות במה חיה, מילים, מוזיקה ואנשים שממשיכים לספר את הסיפור.