צהרי שישי באודיטוריום אריסון בתל אביב. אריקה רינטוביץ׳ ו Movement Project מזמינים את הקהל להניח לרגע את העיר בחוץ ולהיכנס אל Journey. כבר מן הדקות הראשונות ברור שזה אינו עוד מופע מחול במובן המקובל. המחול הוא רק אחד הכלים בתוך עולם שלם. לצדו נמצאים מוזיקה חיה, תיפוף, שירה, אביזרים, טקסטים וסמלים שמגיעים ממקומות רחוקים מאוד זה מזה.
יצאתי מהאולם עם שלוש מילים בראש. סקס, סמים ושאנטי באנטי. אלא שהפעם כדאי לקרוא אותן בחיוך. הסקס נמצא בחושניות של הגוף, הסמים נמצאים במסע התודעתי שהיצירה מרמזת אליו, והשאנטי באנטי הוא אותה רוח חופשית שמבקשת לפתוח את הראש ואת הלב.
קודם כל האדמה
ארבעת הרקדנים בונים שפה תנועתית שמחוברת מאוד לקרקע. הם אינם מחפשים כל הזמן את הקפיצה הגבוהה או את הריחוף המרשים. להפך, הגוף חוזר אל הרצפה, אל המשקל ואל המגע. הגב, האגן והכתפיים עובדים מתוך תחושה כמעט ראשונית.
דווקא היעדר הקפיצות הרבות מעניק למחול אופי אחר. הגוף אינו בורח מכוח הכבידה. הוא משתמש בו. גם כאשר מגיעות הרמות, הן אינן הופכות לתצוגת יכולת. הן צומחות מתוך הקבוצה ומתוך היחסים שבין הרקדנים. יש כאן גם חושניות ברורה. הגוף מתקרב לגוף אחר, נשען עליו ואז מתנתק ממנו. התנועה נשארת טבעית ולא מתאמצת להפוך לאירוטית. ובכל זאת, משהו יצרי מאוד עובר שם.
זה הסקס שבכותרת.
באחד השירים עולה משאלה שיצמחו כנפיים. דווקא מול המשפט הזה הבחירה להישאר קרוב לאדמה מקבלת משמעות נוספת. הכנפיים אינן חייבות לצמוח מן הרגליים. לפעמים המסע למעלה מתחיל דווקא כאשר הגוף מסכים להתמסר לקרקע.
מסע הבנוי מפרקים
Journey אינו מספר סיפור ליניארי. אין כאן התחלה, אמצע וסוף במובן התיאטרלי הקלאסי. היצירה מתקדמת באמצעות פרקים, כמעט כמו תחנות בתוך טקס. קטע מחול מפנה מקום לנגינה. הנגינה מובילה לתיפוף. אחר כך מופיעים האביזרים, ואז הגוף חוזר למרכז. במקום להסתיר את המעברים, היצירה נותנת לכל חלק זמן ומרחב משלו. גם שלושת תופי המסגרת מקבלים נוכחות חזקה. הרקדניות אוחזות בהם, מתופפות יחד ומייצרות לרגע מעגל שבטי קטן בתוך האולם. בהמשך הן עוברות אל קרני האייל, וחוזרות שוב אל התופים.
בהתחלה אפשר לתהות מדוע הן נעות בין שני העולמות. ככל שהמופע מתקדם, מתחילה להתבהר השפה. הקרניים קשורות לעולם של Venadita, האיילה שמופיעה בשירה ובדימויים. התוף שייך לפעימה, והקרן מביאה איתה את החיה, הטבע והטקס. כך נבנה מופע שאינו ממהר לספק תשובות. הוא מציב דימוי, משאיר אותו בזיכרון ומחזיר אותו מאוחר יותר בצורה אחרת.
כשהאמזונס פוגש את תהילים
המוזיקה החיה היא הרבה יותר מליווי לרקדנים. היא חלק בלתי נפרד מהיצירה, ולעיתים אפילו מובילה אותה. הקולות נעים בין ספרדית, עברית ואנגלית. לצדם מגיעים שירים מן העולם האמזוני וצלילים שלוקחים את האוזן גם למחוזות רוחניים אחרים. ובתוך כל אלה מגיע לפתע פסוק שמוכר כאן כמעט לכל אחד.
"גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע, כי אתה עמדי".
הרגע הזה יוצר חיבור יפהפה. האמזונס פוגש את תהילים. עולם שבטי רחוק נפגש עם זיכרון יהודי קרוב. השירה אינה מבקשת להחליט איזו מסורת נכונה יותר. היא מניחה אותן יחד ומחפשת את המקום המשותף. וזה אולי אחד הרעיונות המעניינים של Journey. הרוחניות אינה שייכת כאן למדינה אחת או לשפה אחת. היא עוברת בין יבשות, תרבויות ואמונות, ומנסה לחפש את המכנה האנושי שמתחת לכולן.
ומה עם האיוואסקה?
עם כל הדיבור על האמזונס, רפואת הצמחים והשמאניזם, קשה שלא לחשוב בשלב מסוים על איוואסקה. האסוציאציה נמצאת שם, גם בלי שהמילה עצמה צריכה להופיע על הבמה. אבל דווקא כאן היצירה עושה בחירה חכמה. היא אינה מנסה לחקות טקס איוואסקה, ואינה הופכת חוויה רוחנית לאטרקציה תיאטרלית. היא משתמשת במוזיקה, בחזרתיות, בתיפוף ובגוף כדי לרמוז על מצב תודעתי אחר.
הסמים, אם כך, נשארים מטאפורה.
הטריפ מתרחש באמצעות הבמה. התוף מחליף את הדופק. המוזיקה בונה שכבות. הגוף חוזר שוב ושוב אל אותה אדמה, ומשם מבקש לפתוח מרחב פנימי. אפשר להיכנס אליו עד הסוף. אפשר גם לעמוד מעט בצד ולהתבונן. Journey אינו מכריח את הקהל לעבור טקס. הוא פשוט פותח עבורו את הדלת.
מחול או טקס?
השאלה הזאת ליוותה אותי לאורך המופע, ובסופו הבנתי שאולי אין צורך לבחור.
Journey הוא מופע מחול שמשתמש בכלים של טקס. הוא גם טקס בימתי שמשתמש במחול כאחת השפות שלו. המתח בין שתי ההגדרות מעניק לו את האופי המיוחד.
אריקה רינטוביץ׳ מגיעה אל העולם הזה עם מטען רחב. מאחוריה מחול, מוזיקה, יוגה, פילוסופיה ועבודה תודעתית. אליהם מצטרפים המסעות במרכז ובדרום אמריקה והמפגש עם מסורות אחרות.
לכן החיבור בין העולמות אינו מרגיש כמו קישוט שהולבש על יצירת מחול. הוא נמצא בתוך השפה שלה. הגוף, הטקסט והמוזיקה הופכים לחלק מאותו ניסיון לחבר בין מה שנמצא מתחת לכפות הרגליים לבין מה שנמצא בתוך הראש.
לצאת לרגע מהעיר
אולי זה הדבר היפה ביותר ב Journey. למשך שבעים דקות אודיטוריום אריסון מפסיק להיות אולם בלב תל אביב. הוא הופך למרחב אחר.
יש בו תופים, קרניים, קולות ושפות, יש בו אדמה מדומיינת וג׳ונגל שנכנס דרך המוזיקה. יש בו גם פסוק עתיק מתהילים שמזכיר שהמסע הרחוק ביותר יכול לפעמים להחזיר אותנו הביתה.
לא כל צופה חייב להאמין בשמאניזם כדי להיכנס לעולם הזה. גם לא צריך להכיר את הטקסים או את השירים מראש. אפשר פשוט להניח למחול ולמוזיקה לעשות את שלהם.
הגוף נשאר קרוב לאדמה, אבל הראש מקבל רשות לשוטט.
הכנפיים אולי נמצאות בתוך השיר, אך הדמיון כבר יודע מה לעשות איתן.
והשאנטי באנטי?
הפעם אני אומר את זה כמחמאה.
המשתתפים
אריקה רינטוביץ׳ יצרה את הכוריאוגרפיה ומשתתפת ביצירה. לצדה רוקדים עינבר וולטר קלפה, יסמין גריב ונפתלי בר יוסף. המוזיקה החיה מבוצעת בידי גל זביקלסקי, אלכסי פוליאנסקי, כפיר לוי ורינטוביץ׳. ליאור לוין אחראי על התאורה, ענבל בן זקן על התלבושות, ורן בן דרור על ניהול החזרות.
Journey, אריקה רינטוביץ׳ ו Movement Project. אודיטוריום אריסון, תל אביב. יום שישי, 14 באוגוסט 2026.
