יש ערבים שבהם המוזיקה מתחילה רק כשהנגנים עולים לבמה. אמש בנמל יפו היא התחילה אצלי הרבה קודם. למעשה, היא החזירה אותי שנים לאחור, אל כרם התימנים. אני יושב אצל שלמה ודורון המיתולוגי ומביט בשולחן הסמוך. אהובה עוזרי יושבת שם בשקט וממיינת גרגירי פול. עוד מעט הם יעברו אל סיר הבישול הענקי במטבח.
אני פותח איתה בשיחה על מוזיקה ועל הדרך שעשתה. אהובה מספרת לי על אלבום חדש שעומד לצאת בקרוב. היא מדברת בפשטות, בלי מניירות ובלי מרחק של כוכבת. בדיוק אותה פשטות שאפשר לשמוע גם בשירים שלה. מפגש קטן במסעדה הופך עם השנים לזיכרון שנשאר חזק במיוחד.
מאותו יום המשכתי לעקוב אחרי הקריירה שלה. ראיתי אותה שבה ומתחברת לדקלון ולסגיב כהן. הם הופיעו במועדונים סביב גוש דן והחזירו את הקהל בזמן. המאה העשרים שבה אל הבמה דרך השירים והקולות. הלהיטים הישנים קיבלו שוב גוף, נשימה והרבה אהבה מהקהל. אחר כך הגיעה המחלה הארורה ושינתה את התמונה. אהובה הלכה לעולמה, אבל היצירה שלה נשארה כאן. המילים, הלחנים והצליל הייחודי ממשיכים להחזיק מעמד. הם הפכו לאנדרטה חיה לאישה שכבשה לבבות רבים.
הפעם זה הרגיש קרוב במיוחד
לאורך השנים נערכו לא מעט ערבי מחווה לאהובה עוזרי. חלקם היו מרגשים, אחרים חגיגיים ומפוארים מאוד. אמש הרגשתי משהו אחר, הרבה יותר קרוב למקור. אולי בגלל המקום, אולי בגלל האנשים שעל הבמה. בעיקר בגלל התחושה שהמוזיקה עצמה הובילה את הערב. הבמה הקטנה כמעט התקשתה להכיל את כל המשתתפים. למרגלותיה ניצבה מאיה אברהם, ובעצם לא ממש ניצבה. היא נעה, רקדה ופיזרה אנרגיה אל מול הקהל. תוך כדי כך היא לקחה את שירי אהובה אל הקול שלה.
מאיה לא ניסתה לחקות את אהובה עוזרי. טוב שכך. היא שרה את השירים בדרך שלה ונתנה להם חיים חדשים. מאוחר יותר הצטרף אליה יאיר צברי. גם הוא הביא איתו צבע אחר ואופי משלו. השילוב ביניהם שמר על השירים חיים ורעננים. הם לא הפכו את הערב למוזיאון נוסטלגי. להפך, הם פתחו את הדלת לדור נוסף של מאזינים.
את השניים עטפה הלהקה של אהובה עוזרי, עם שאול בסר, רון בונקר, גלעד דוברצקי, איתי ניצן, עדי הר צבי ומיכאל מיטל. אליהם הצטרף בהמשך גם יהודה קיסר בגיטרה.
יהודה קיסר מגיע אל המזח
יש נגנים שצריך להציג לפני שהם מתחילים לנגן. קיסר שייך לסוג השני. כמה צלילים ראשונים מספיקים כדי להבין מי מחזיק בגיטרה. הצליל שלו הפך מזמן לחלק מההיסטוריה המוזיקלית המקומית. החיבור שלו אל אהובה עוזרי מעניק לערב משקל נוסף. הוא לא הגיע כאורח מקרי שנקרא לבצע להיט ישן. קיסר הכיר את אהובה ואת העולם שממנו נולדה המוזיקה שלה. לכן גם הסיפורים הקטנים שלו מקבלים משמעות אחרת.
בשלב מסוים הוא עוצר את הנגינה לכמה רגעים. קיסר מספר לקהל על ההיכרות האישית עם אהובה. המילים קצרות, אבל הן נכנסות בדיוק למקום הנכון. פתאום המחווה מקבלת גם פנים וזיכרון.
רון בונקר והצליל של אהובה
בתוך כל ההתרחשות אני קולט את רון בונקר. עוד גיבור גיטרה הניצב שם בין הנגנים. אלא שבשלב מסוים הוא מפתיע ושולף בולבול טרנג בגרסה חשמלית. הכלי הזה מזוהה מאוד עם עולמה המוזיקלי של אהובה.
ברגע שהצלילים יוצאים ממנו, משהו נסגר במקום. זה כבר לא רק ביצוע מחודש לשיר מוכר. הצליל עצמו מחזיר אותנו אל המקור. אל אותה שפה שאהובה פיתחה לאורך השנים. בונקר מנגן עליו ברגישות ובדיוק. הכלי נכנס אל תוך ההרכב בלי להישמע כקישוט. הוא מעניק לביצועים עוד שכבה של אותנטיות. לרגע נדמה שהצליל מגיע ישירות מהזיכרון.
שני גיבורי גיטרה באותו הדרן
השיא שלי מגיע דווקא בקטע ההדרן. יהודה קיסר ורון בונקר נפגשים שם עם הגיטרות. מכאן מתחיל דו שיח שמוציא חיוך גדול. קיסר שולח משפט מוזיקלי ובונקר עונה לו. הצלילים עוברים ביניהם בלי מאבק ובלי תחרות. כל אחד מביא את השפה שלו אל אותו שיר. הגיטרות מייבבות, נמתחות ונפגשות שוב באמצע.
לא בכל ערב אפשר לראות רגע כזה מקרוב. שני גיבורי גיטרה חולקים יחד את צלילי הסולו. הם משאירים מקום זה לזה ומרימים יחד את ההדרן. מבחינתי זה היה הקליימקס של הערב.
גלעד דוברצקי פותח עוד צבעים
בינות לכל אלה אי אפשר להתעלם מגלעד דוברצקי. הוא נראה כמו מעבדה של כלי הקשה בתנועה. בכל רגע הידיים שלו מחפשות כלי אחר. פעם הוא מוסיף פעימה, פעם מרקם, ופעם צבע קטן. דוברצקי אינו מעמיס על הביצועים. הוא דווקא פותח בהם חללים חדשים. כל כלי מוסיף עוד שכבה אל המנעד המוזיקלי. התוצאה מרחיבה את הצליל בלי להכביד עליו.
לצד שאול בסר, הקלידן והמנהל המוזיקלי, ושאר הנגנים מתקבל הרכב שיודע את החומר. האנשים האלה אינם רק מלווים זמרים בערב מחווה. הם מחזיקים בידיים חלק מהזיכרון המוזיקלי של אהובה.
הזיכרונות נשארים ליד השירים
בסוף הערב אני חוזר שוב אל כרם התימנים. אל אותו שולחן אצל שלמה ודורון. אל אהובה שממיינת פול ומספרת לי על אלבום חדש. השנים חלפו מאז והעולם השתנה לא מעט. אהובה כבר איננה כאן כדי לספר על הפרויקט הבא. אבל השירים עדיין מסתובבים בינינו ומסרבים להיעלם. הקהל ממשיך לשיר אותם, והנגנים ממשיכים לנגן.
מאיה אברהם שרה, יאיר צברי מצטרף אליה. יהודה קיסר פורט, ורון בונקר עונה לו. גלעד דוברצקי מפזר עוד צבע בתוך הצליל. וכל אלה משאירים את אהובה נוכחת מאוד. אולי זו הייתה הגדולה של הערב הזה. הוא לא ניסה להקים אנדרטה כבדה ומכובדת. הוא פשוט נתן למוזיקה לדבר ולהמשיך ללכת.
אצל אהובה עוזרי, כנראה שכך הזיכרון עובד הכי טוב. הילדה הקטנה מהמזח נשארה איתנו. והיא כבר מזמן גדולה מכולן.
אל הצלילים והמילים
