בוי ג׳ורג׳ משיק שיר חדש, חוזר לטבח נובה ומאשים את השוכחים. התוצאה מציתה סערה בינלאומית, שמרחיקה הרבה מעבר לעולם המוזיקה.
לפעמים מספיקות כמה שניות של שיר כדי לפתוח ארבעים שנות זיכרון. כך קרה לי הבוקר, כשבוי ג׳ורג׳ הופיע שוב בכותרות. הפעם הוא לא הגיע עם הצמות הצבעוניות או החיוך החמקמק. הוא הגיע עם שיר חדש, כואב, חד ובעיקר בלתי מתחמק.
השיר נקרא ״עוד נרקוד״, לצד השם ״We Will Dance Again״. בוי ג׳ורג׳ העלה אותו לחשבונותיו ברשתות החברתיות. הוא צירף את המילה ״שלום״, והשאיר למילים לבצע את העבודה. השיר טרם עלה לשירותי הסטרימינג המקובלים. בתוך שעות נולדה סערה שחצתה מוזיקה, פוליטיקה וזיכרון.
עוד נרקוד, אבל נזכור תחילה
העיבוד נע בתוך רגאיי פופי, נעים וקליט באופן כמעט מתעתע. מעליו מניח ג׳ורג׳ טקסט שאינו מבקש להתחבב על איש. כבר בתחילתו הוא דוחה את הגדרת המלחמה כרצח עם. אחר כך הוא מחזיר את המבט אל השבעה באוקטובר.
ג׳ורג׳ מזכיר את הצעירים שהגיעו לרקוד בפסטיבל נובה. הוא מזכיר רצח, אונס וחטיפה, ומסרב לקבל את מחיקתם. לדבריו, מוזיקאים מניפים דגלים תוך הפגנת זיכרון בררני. השיר פונה ישירות אליהם, ללא מטפורות וללא כפפות. בפזמון הוא מבטיח שהריקוד יחזור, ואיתו התקווה לחיים. רגע אחר כך מגיע המשפט שהבעיר את הרשת. בוי ג׳ורג׳ מודיע כי הוא עומד לצד היהודים. לדבריו, זאת אינה גבורה, אלא התנהגות אנושית בסיסית.
זה אינו שיר שמבקש להישאר באמצע. הוא גם אינו מנסה לרצות את שני המחנות. ג׳ורג׳ בוחר עמדה, מניח אותה על השולחן וממתין לתגובות. התגובות אכן הגיעו במהירות. תומכי ישראל הודו לו על עמדה נדירה בעולם הפופ. מתנגדיו האשימו אותו בתעמולה ובהתעלמות מהסבל בעזה. אחרים החזירו לדיון פרשות ישנות מעברו. כאילו שיר חדש מעניק רישיון לפתוח כל תיק נשכח.
האיש שמאחורי הזיקית
מבחינתי, הסיפור מתחיל הרבה לפני הסערה הנוכחית. הוא מתחיל במסך טלוויזיה קטן במהלך שנות השמונים. שם הופיע בוי ג׳ורג׳ עם איפור, צמות וכיתוב עברי משונה. ״תרבות אגודה״ נכתב על בגדיו, במקום ״מועדון תרבות״.
אותה טעות תרגום הפכה אצלנו לחלק מהמיתולוגיה. היא גם פתחה שער אל דמות שלא דמתה לאחרות. בוי ג׳ורג׳ טשטש גבולות לפני שהמונח הפך לסיסמה. הוא עשה זאת בקול רך, במראה נועז ובנוכחות ממגנטת.
בקיץ 1985 הגעתי לפארק הירקון כדי לראות אותו מקרוב. אלפי מעריצות צעירות הגיעו עם האמהות שלהן. הן הכירו כל מילה וצעקו עוד לפני שהופיע. כשעלה לבמה, הוא נראה בדיוק כמו במסך. צבעוני, כריזמטי וגדול מהחיים.
ארבעה עשורים חלפו, אבל החוויה עדיין נשמרת היטב בזיכרון. באותם ימים, מופע בינלאומי בישראל הפך מיד לאירוע לאומי. אי אפשר היה להחליק אליו בדרך הביתה. חיכו לו, התרגשו לקראתו ודיברו עליו במשך חודשים.
שלושים ושתיים שנים אחר כך נפגשנו שוב בהיכל מנורה. הפעם עמדתי מול אמן ותיק, שכבר עבר כמה גלגולים. בהדרן הוא הזמין את דנה אינטרנשיונל לבמה. השניים ביצעו יחד את ״Karma Chameleon״.
לרגע אחד התחברו שתי זיקיות, משני קצות אותו סיפור. שתיהן שברו מוסכמות וניצחו את התבניות שניסו לכלוא אותן. לשמחתי נשאר בידי תיעוד כמעט בלעדי מאותו מפגש.
מהאירוויזיון אל נובה
מוקדם יותר השנה חזר בוי ג׳ורג׳ לכותרות סביב האירוויזיון. הוא הצטרף לסנהיט, אשר ייצגה את סן מרינו בתחרות. ברקע נשמעו קריאות להחרים את ישראל ואת משתתפיה.
ג׳ורג׳ סירב להפנות עורף לחבריו היהודים. הוא סיפר שהם מלווים אותו מתחילת דרכו המוזיקלית. הוא גם הזכיר את החיבור האישי שלו לקהילה היהודית.
אז הוא עדיין הפריד בין חבריו לבין מדינת ישראל. השיר החדש מצמצם מאוד את המרחק הזה. כעת הוא אינו מסתפק בהצהרת חברות כללית. הוא נכנס אל המחלוקת, בוחר צד ומוכן לשלם מחיר.
אין כאן החלטה מקרית שנולדה במהלך לילה משועמם ברשת. בוי ג׳ורג׳ כבר תמך בעבר בהשתתפות ישראל באירוויזיון. הוא גם הגיב נגד פגיעה ביהודים בבריטניה. השיר החדש מעניק לעמדה הזאת מנגינה, קצב ופזמון.
בין שיר המלחמה לשיר הנוכחי
יש כאן גם אירוניה מוזיקלית שקשה לפספס. בשנת 1984 הוציאה מועדון תרבות את ״The War Song״. הפזמון ההוא הכריז שמלחמה היא מעשה טיפשי.
ארבעה עשורים אחר כך ג'ורג' שר שהוא רואה מלחמה. הסתירה לכאורה מספרת משהו על התקופה הנוכחית. פציפיזם נשמע פשוט עד שמישהו נכנס לביתך ורוצח את משפחתך.
השיר החדש אינו מציע פתרון מדיני. הוא גם אינו מתיימר להגיש מסמך משפטי. זהו שיר מחאה, שנולד מתוך כעס וזיכרון. מוזיקלית, הוא אינו מבקש להמציא את בוי ג'ורג' מחדש. הרגאיי תמיד שכן עמוק בתוך עולמו. גם מועדון תרבות שילבה אותו בלהיטי שנות השמונים.
אולם הפעם הקצב הנעים אינו מוביל רק אל הרחבה. הוא נושא מסר שמסרב להתנצל.
השורה התחתונה
בוי ג'ורג' הגיע אל חיינו כזיקית צבעונית. הוא טשטש גבולות, שבר מוסכמות והפך לסמל תרבותי. השבוע הוא מסרב להחליף צבע בהתאם לרוח האירופית. אפשר להתווכח עם המילים ועם הבחירות הפוליטיות. קשה לטעון שהוא מסתתר מאחורי ניסוחים עמומים. ג'ורג' אומר בבירור היכן הוא עומד.
עבור הקהל הישראלי, המשפט ״עוד נרקוד״ נושא משמעות כבדה. הוא מחבר בין אובדן, זיכרון והבטחה לחיים. עבור מתנגדיו, אותו משפט נשמע כהתרסה. בתוך הרעש נשארת נקודה אחת פשוטה. צעירים הגיעו למסיבה כדי לרקוד. מחבלי חמאס רצחו אותם בשל היותם ישראלים.
בוי ג'ורג' בחר לזכור אותם באמצעות שיר. בעולם המוזיקה הנוכחי, גם הבחירה הזאת דורשת אומץ.
