הזמרת והיוצרת נוגה פרידמן משיקה את השיר החדש ״אני צריחה״. כבר בשם מסתתר מנגנון לשוני חד וכואב. הצורך האישי הופך לצריחה שאיש אינו באמת שומע. המילים המנחמות נשמעות מוכרות, אך גם ריקות ומרחיקות.
פרידמן כתבה את המילים והלחינה לצד דניאל סלומון. סלומון גם הפיק, עיבד וניגן בפסנתר ובגיטרות אקוסטיות. לצדו משתתפים אדם בן אמיתי, מעיין דוארי, ניצן אייסנברג ומתן אפרת.
בין ״אני צריכה״ לבין ״אני צריחה״
השיר בנוי סביב משחק מילים פשוט ומבריק. ״אני צריכה״ מבטא בקשה אנושית וחשופה. ״אני צריחה״ מסמן את הקול שהכאב אינו מצליח להכיל. הפער בין שתי המילים יוצר את לב השיר. הסביבה מציעה חיבוק, נחמה, אמונה ועצות. פרידמן מבקשת משהו אחר לחלוטין. היא מבקשת מקום לצעקה הפרטית שלה.
״אין מילים״ אומרים לה שוב ושוב. דווקא המילים הללו ממלאות את החלל. הן מגיעות כחבילה מוכנה של ניחומים. לפעמים הן גם מוחקות את האדם שמתחת לאבל. המשפט ״כל מה שאת צריכה״ חוזר כמנטרה מוכרת. פרידמן משנה אות אחת ומפרקת את המנטרה. כעת היא אינה רק צריכה. היא עצמה הופכת לצריחה.
כשהשכול הופך לרכוש ציבורי
״אני צריחה״ יוצא נגד הלאמת השכול. החברה מחבקת, אך גם דורשת התנהגות מסוימת. עליה להישאר חזקה, יציבה ומרוסנת. עליה להתאים את עצמה לתפקיד שהציבור כתב עבורה. המשפטים מגיעים בשם אהבה ודאגה. עם זאת, הם מציבים גבולות לכאב. ״תזהרי״, ״את תתחרטי״ ו״זה לא מתאים לך״. כל משפט מנסה לכוון את האבלה למסלול בטוח.
פרידמן מסרבת למסלול הזה. היא שומעת את הקולות ומקשיבה לעצמה. בתוך החושך היא בוחרת בעלות מלאה על חייה. היא גם תובעת בעלות מלאה על השכול.
יצירה שנולדה מתוך האובדן
נוגה פרידמן הפכה ליוצרת בעקבות נפילת בן זוגה, עידו רוזנטל. הוא נהרג בשבעה באוקטובר. אלבום הבכורה ״בלעדיך איתך״ מסכם את שנת השכול הראשונה. לצדו נולדו ספר פרוזה, נובלה גרפית וסרט תיעודי.
היצירה אינה מבקשת לספק תשובות פשוטות. היא מתעדת חיים שממשיכים לצד היעדר קבוע. הכאב אינו נשאר מאחור. הוא משנה צורה ונכנס לכל פעולה.
דניאל סלומון מעניק למילים מעטפת רגישה ומאופקת. ההפקה אינה מכסה את הזעקה. היא משאירה לה מרחב, אוויר ומקום להתפתח. הפסנתר, הגיטרות והקצב מלווים את המילים בזהירות.
להקשיב לקול שבתוך הרעש
לקראת הסיום נכנסת אל השיר פנייה ישירה לאדם שאיננו. ״אני צריכה אותך״ מחליף את דברי החברה. כאן נשברת המחיצה בין הצורך לבין הצריחה. זהו הרגע שבו התחכום הלשוני הופך לווידוי חשוף. אין עוד משחק מילים בלבד. נשארת בקשה פשוטה, בלתי אפשרית ואנושית מאוד.
״אני צריחה״ אינו רק שיר על שכול. זהו שיר על הזכות לכאוב באופן עצמאי. הוא מבקש מהחברה לעצור לרגע. לפעמים האדם האבל אינו זקוק לעצה. הוא זקוק שיקשיבו לצריחה.
