תזמורת המהפכה שרה בצוותא

כשהזיכרון הופך לחומר חי

יש מופעים שמסתיימים במחיאות כפיים חמות. יש מופעים שמשאירים אחריהם חיוך. ויש ערבים נדירים הרבה יותר, שבהם הקהל מרגיש בזמן אמת כי משהו גדול מתרחש מולו. כזה היה המופע "שירים בצוותא" של תזמורת המהפכה באופרה הישראלית. ערב שנולד לכאורה מתוך געגוע, אך הפך במהרה לאחד האירועים החדשניים, המרשימים והשלמים ביותר שנשמעו כאן בשנים האחרונות.

על הנייר אפשר היה לתאר אותו בפשטות כמחווה לתוכנית המיתולוגית "שירים בצוותא". אותה תוכנית, ששודרה בערוץ הראשון מתוך המועדון ברחוב אבן גבירול, שייכת לעולם טלוויזיוני שכבר איננו קיים. עולם של מצלמות כבדות, תאורה רכה, קהל קשוב ושירים שעברו מדור לדור כמעט בלי מאמץ. אבל תזמורת המהפכה לא באה לשחזר את העולם הזה. היא גם לא ביקשה להקים לו מוזיאון מכובד. רועי אופנהיים, זהר שרון ואמיר לקנר לקחו את הזיכרון הזה והפכו אותו לחומר חי. הם פירקו אותו, האירו אותו מחדש, התווכחו איתו, ולבסוף העניקו לו צורה מוזיקלית עכשווית, עשירה ומסחררת.

מי שמכיר את תזמורת המהפכה יודע שזו דרכה כבר שנים. היא איננה תזמורת של נוסטלגיה. היא מעבדה אמנותית. היא בוחנת חומרים מוכרים, מוציאה אותם מאזור הנוחות, ומחזירה אותם אל הקהל כשהם נושמים אחרת. לפעמים הניסוי מצליח יותר. לפעמים פחות. אבל במקרה הזה נדמה שהניסוי הגיע לשלב נדיר של בשלות. לראשונה, לפחות בעיניי, תזמורת המהפכה נשמעה לא כמו פרויקט מבריק, אלא כמו גוף מוזיקלי שלם. לא אוסף נגנים מעולים, אלא אורגניזם אחד, בטוח בעצמו ומאושר בעצם נגינתו.

תזמורת שנשמעת כמו גוף אחד

אפשר היה לראות זאת כבר במבטיו של אופנהיים אל הנגנים. הוא לא הקרין רק סמכות או שליטה, הוא הקרין שמחה. הוא חייך אל כל כניסה של כלי נשיפה, אל כל מחווה של מיתר, אל כל סולו קטן שצמח מתוך המרקם הכללי. התזמורת החזירה לו את אותה אנרגיה. היא ניגנה בריכוז, בדיוק ובאהבה גלויה. נדיר לשמוע תזמורת מצוינת. נדיר עוד יותר לראות תזמורת שנהנית כל כך מן המעשה המוזיקלי עצמו.

העיבודים שהרחיבו את גבולות השירים

ההישג הגדול של הערב טמון קודם כל בעיבודים. רועי אופנהיים, זהר שרון ואמיר לקנר לא הסתפקו בליווי תזמורתי לשירים אהובים. הם כתבו מחדש את סביבת החיים שלהם. השירים לא איבדו את זהותם, אך הם קיבלו עומק חדש. במיטב הרגעים חדלו השירים להיות שירים במובן הרגיל, והפכו ליצירות רחבות יותר. לעיתים הם נשמעו כמו פואמות סימפוניות קטנות. לעיתים כמו קטעי תיאטרון מוזיקלי. ולעיתים כמו סימפו רוק ישראלי במובן האצילי ביותר של המילה.

לא פעם עלו בזיכרון פרנק זאפה, ג'ורג' מרטין, מישל קולומבייה וג'ון לורד. לא בשל חיקוי סגנוני, אלא בשל תפיסה דומה. התזמורת לא שימשה כאן קישוט. היא לא הוסיפה רק נפח וצבע. היא דיברה עם השירים. היא התווכחה איתם. היא הרחיבה אותם מבפנים. ברגעים מסוימים נדמה היה שהגיטרה החשמלית, כלי הנשיפה, הפסנתר, כלי ההקשה והמיתרים מצאו יחד שפה שלישית. לא רוק עם תזמורת. לא תזמורת שמנגנת רוק. אלא גוף מוזיקלי חדש, בעל חוקי פעולה משלו.

הרגעים הגדולים של הערב

"צריך לצלצל פעמיים" סיפק אחת ההוכחות הראשונות לכך. השיר, שמזוהה עם אלגנטיות ודרמה מאופקת, קיבל כאן מרחב נשימה חדש. העיבוד לא רדף אחרי הנוסטלגיה. הוא בנה סצנות. הוא התחיל באינטימיות, ואז הרחיב בהדרגה את הממד הדרמטי. המיתרים העניקו לשיר רקע קטיפתי. כלי הנשיפה הוסיפו צבעים קולנועיים. לרגעים אפשר היה לחשוב על פסקולים הוליוודיים גדולים. נינו רוטה, ברנרד הרמן ואפילו אנניו מוריקונה חלפו בראש. אבל התוצאה נותרה ישראלית לגמרי, ולכן גם מרגשת כל כך.

גם "ואתם רוקדים" הפתיע בעוצמתו. קשה לחשוב על שיר פחות צפוי להפוך לרגע סימפוני סוער. דווקא משום כך הביצוע הצליח כל כך. מתחת לקלילות של דורי בן זאב צמחה שכבה מוזיקלית מורכבת, שנעה בין הומור, קצב ותיאטרון. כלי ההקשה יצרו תנועה חיה. כלי הנשיפה שיחקו עם האירוניה. המיתרים הוסיפו גודל מפתיע. זה היה רגע שבו תזמורת המהפכה הוכיחה אומץ אמיתי. היא לא פחדה לקחת חומר קליל לכאורה ולהראות כמה עומק מסתתר בו.

בין ליריות לסערה סימפונית

הרגעים הליריים לא נפלו מן הרגעים הסוערים. "צמח בר" ו"שיר משמר" קיבלו טיפול רגיש במיוחד. כאן בלטה רחל אילת, שסולו החליל שלה היה אחד מרגעי החסד של הערב. יש נגנים שמרשימים בטכניקה. רחל אילת מרשימה ביכולת לגרום לכלי שלה לשיר. הצליל שלה היה שקוף, נקי ואנושי. הוא השתלב במיתרים ברכות נדירה, ויצר רגעים קאמריים כמעט. בתוך הערב הגדול הזה, דווקא השקט שלה אמר הרבה.

אבל שיאו של הערב הגיע, בעיניי, עם "מה שיותר עמוק יותר כחול". זה כבר לא היה עיבוד. זו הייתה יצירה חדשה. השיר של תמוז שימש נקודת מוצא למסע סימפוני רחב. תחילה נבנה מתח איטי. אחר כך צמחה סערה תזמורתית. לבסוף התאחדו כל הכוחות לשיא רגשי גדול. כאן אפשר היה לחשוב שוב על ג'ון לורד, אבל לא על הצד הרוקיסטי המוכר שלו. דווקא על המלחין שחיפש כל חייו גשר עמוק בין להקה לתזמורת. תזמורת המהפכה מצאה באותו רגע גשר כזה. והיא חצתה אותו בביטחון מרשים.

הנגנים שהפכו רעיון למציאות

הערב כולו הוכיח שתזמורת גדולה אינה נמדדת רק ברעיונות. היא נמדדת באנשים שמגשימים אותם. ובמובן הזה "שירים בצוותא" היה ניצחון של נגנים. גל רוט התעלה פעם אחר פעם בגיטרה. הצליל שלו היה חם, אלגנטי ומדויק. הוא לא ניגן יותר מדי. הוא ידע לנשום בין הצלילים. ברגעים הטובים ביותר שלו עלו בזיכרון דייוויד גילמור, ג'ף בק ופט מתיני. אבל מעל הכול בלט הטעם. במיוחד ב"אני הולך לבית שאן", בדיאלוג המרגש עם גרי אקשטיין שעל המסך. דווקא שם חבל שהסאונד לא העניק לגיטרה נוכחות גדולה יותר.

אלון עזיזי היה לבו הפועם של המופע. נגני בס גדולים אינם צריכים להכריז על עצמם. הם מחזיקים את העולם מלמטה. עזיזי עשה זאת באצילות, בחוכמה ובגרוב מושלם. הוא שמר על המבנה, הניע אותו קדימה, ולא גנב את ההצגה גם כאשר גנב אותה בפועל. מיכל סולומון הוסיפה בפסנתר אלגנטיות נדירה. היא ידעה מתי לבלוט ומתי להיטמע. בכל פעם שעלתה אל פני השטח, היא עשתה זאת בטבעיות גמורה. גיורי פוליטי תרם עולם שלם של צבעים קצביים. כל הדגשה שלו נשמעה מחושבת, אך לעולם לא מאולצת.

קבוצת המיתרים נשמעה מצוין. הגר מעוז וליאה רייכלין הובילו אותה בביטחון ובצליל אחיד. נגנית הצ'לו, יעל שיזף בלטה במיוחד באנרגיה שהביאה לבמה. יש נגנים שמשאירים חותם דרך צליל. יש כאלה דרך נוכחות. שיזף עשתה את שני הדברים. ההתלהבות שלה עברה אל הקבוצה כולה. וזו אולי אחת האמיתות הפשוטות של מוזיקה חיה. שמחה מדבקת לא פחות מדיוק.

חיבור חי בין עבר להווה

גם נוכחותו של חנן יובל באולם העניקה לערב רובד רגשי נוסף. יובל אינו רק זמר אהוב. הוא חלק מן הפסקול הישראלי עצמו. עצם ישיבתו בקהל הזכירה שהעבר לא חי רק בארכיון. הוא יושב מולנו, מקשיב, מחייך, ולעיתים גם מתפעל. בכך מצא הערב את יופיו העמוק ביותר. הוא לא ביקש להספיד תרבות ישראלית ישנה. הוא הראה שהיא עדיין מסוגלת להשתנות, להפתיע ולחיות.

הערת שוליים קטנה

נקודת החולשה היחידה הגיעה במערכוני הווידאו עם אילן פלד. הרעיון ברור, ואף מתבקש. מחווה טלוויזיונית לשנות הערוץ הראשון יכולה להשתלב בערב כזה. אך בפועל הקטעים נמשכו לעיתים יותר מדי. הם גם שברו את הרצף הרגשי שבנתה התזמורת. פלד מוכשר מאוד, אבל מול המוזיקה העשירה הזאת, ההומור נראה לעיתים מגושם. כאשר התזמורת אומרת כל כך הרבה, היא אינה זקוקה לתוספות רבות.

מסורת היא שמירה על האש

ובכל זאת, זו הערת שוליים בלבד. בסופו של דבר, המוזיקה ניצחה. היא ניצחה בזכות העיבודים. בזכות הנגנים, בזכות השמחה, בזכות היכולת להביט לאחור בלי להפוך לאסיר של העבר. "שירים בצוותא" לא היה מופע נוסטלגי. הוא היה יצירה חדשה על נוסטלגיה, הוא לא שימר את הזיכרון, הוא הפעיל אותו מחדש.

כאשר יצאתי מן האולם, חשבתי על המשפט המפורסם של גוסטב מאהלר: "מסורת איננה סגידה לאפר, אלא שמירה על האש." באופרה הישראלית האש הזאת בערה בעוצמה נדירה. היא האירה את השירים הישנים, אך גם פתחה להם עתיד חדש. אחרי כמעט עשרים שנות יצירה, נדמה שתזמורת המהפכה הגיעה לבגרות אמנותית מלאה. ולמשך ערב אחד מופלא, היא נגעה גם בשלמות.

רגעים של צלילים