יש ערבים שבהם הביקורת נכתבת עוד לפני שהמנצח מרים את השרביט. שעות אחדות לפני תחילת המופע שררה אי ודאות. אירועי תרבות גדולים בוטלו בעקבות הנחיות ביטחוניות, והציבור עקב בדריכות אחר ההתפתחויות. דווקא באותו ערב נפתחו דלתות בית האופרה בתל אביב, מבנה המוכר גם כמרחב מוגן, והקהל זרם פנימה.
הבחירה לצפות דווקא ב"נבוקו" של ג'וזפה ורדי באותו ערב יצרה מפגש נדיר בין המציאות לבין האמנות. על הבמה עמד עם שאיבד את ביתו, הוגלה מארצו ונאחז בתקווה לשוב אליה. באולם ישב קהל ישראלי שמבין היטב את משמעותן של המילים בית, גלות ותקווה. לפעמים המציאות מעניקה ליצירת אמנות פרשנות חדשה. זה בדיוק מה שקרה אמש.
על הבמה עמדה בבל. מחוץ לאולם עמדה ההיסטוריה
עלילת האופרה נשענת על סיפורו של נבוכדנאצר השני, מלך בבל, שהחריב את ירושלים ואת בית המקדש הראשון והגלה את תושבי יהודה לבבל. באותם ימים נדמה היה שהאימפריה הבבלית היא הכוח הגדול בעולם וששום דבר לא יעמוד בדרכה.
אלא שההיסטוריה אוהבת אירוניה. האימפריה הבבלית נעלמה לפני אלפי שנים. ארמונותיה הפכו לאתרי עתיקות. שמה נותר בספרי ההיסטוריה. העם שאותו ביקשה למחוק שב לארצו, בנה מחדש את בית המקדש והמשיך לשאת את סיפורו מדור לדור. המחשבה הזאת ריחפה מעל הבמה לכל אורך הערב. על הבמה ניצחה בבל. מחוץ לאולם ניצחה ההיסטוריה.
ורדי כתב על גלות בבל אך יצר אופרה על האדם
ג'יוזפה ורדי הלחין את "נבוקו" בשנת 1842, רגע מכונן בחייו האישיים והאמנותיים. לאחר שאיבד את ילדיו ואת רעייתו וחווה כישלון צורב, שקל להפסיק להלחין. דווקא היצירה הזאת החזירה אותו אל החיים והפכה אותו בן לילה לאחד המלחינים החשובים בעולם.
אולי משום כך היצירה נשמעת כה כנה. היא אינה רק דרמה היסטורית. היא סיפור על שבר ועל היכולת לקום ממנו. העלילה משלבת מאבקי שלטון, אהבה, קנאה, אמונה ונקמה, אך מעל הכול היא עוסקת בזהות. מה נשאר לאדם כאשר הוא מאבד את ביתו. מה מחזיק עם כאשר הוא מאבד את ארצו.
המוזיקה מספרת את הסיפור לא פחות מהמילים
קל להיסחף אחר העלילה והסמלים ולשכוח שהגיבורה האמיתית של הערב היא המוזיקה. כבר בפתיחה נשמעת השפה הוורדיאנית שתלווה את יצירותיו הגדולות בשנים הבאות. הפתיחים התזמורתיים והמעברים בנויים כמעט כאדריכלות מוזיקלית. רגע אחד נשמעת עוצמה דרמטית גדולה, וברגע הבא מופיעה אינטימיות כמעט קאמרית. אחריה חוזרת שוב ההתפרצות.
יש במבנים הללו משהו קלאסי מאוד, כמעט בליני ודוניצטי בהווייתם, אך כבר אפשר לשמוע בהם את ורדי הגדול שמבקש לפרוץ את המסגרת ולהפוך את המוזיקה למנוע של הדרמה. גם כאשר הסולנים שותקים, התזמורת ממשיכה לספר את הסיפור.
שירת העבדים היא לב האופרה
רבים מגיעים אל "נבוקו" בזכות "Va, pensiero", המוכרת בשם "שירת העבדים". אך במהלך הצפייה מתברר שזהו הרבה יותר מקטע מוזיקלי מפורסם. זו אינה קריאת מלחמה' זו תפילת געגוע' זו אינה הכרזה על ניצחון. זו כמיהה לבית שאבד.
כאשר המקהלה שרה על גדות נהר הפרת, נדמה שהזמן חדל להתקיים. גולי בבל הופכים לכל אדם שאיבד בית וממשיך להאמין שישוב אליו. אולי משום כך הקטע הזה ממשיך לרגש גם לאחר כמעט מאתיים שנה מאז נכתב.
הבחירות הבימתיות מבקשות לקרב את הסיפור אל ימינו
האופרה מבוצעת באיטלקית, שפת המקור שבה כתב ורדי את יצירתו. כתוביות בעברית ובאנגלית מסייעות לעקוב אחר העלילה, אך הרגש עובר הרבה לפני הקריאה.
גם התלבושות אינן מבקשות לשחזר את המאה השישית לפני הספירה. הן שייכות לעולם חזותי עכשווי יותר. הבמה אינה מחזירה את הצופה לבבל. היא מביאה את בבל אל ימינו.
בתוך השפה הזאת בלטו הטליתות שעטו חלק מן הגולים. מבחינה היסטורית, בני יהודה של תקופת בית ראשון לא עטו טלית במובנה המוכר כיום. לכן אין כאן ניסיון לשחזור ארכאולוגי. זוהי בחירה אמנותית שמייצרת קיצור דרך רגשי וממקמת את הסיפור בתוך הזהות היהודית המודרנית.
תפאורה מרשימה שמאבדת לרגע את הקסם
התפאורה מרשימה בהיקפה ומייצרת תמונות במה גדולות ועשירות. היא מעניקה תחושה של ממלכה אדירה ושל דרמה תנ"כית רחבת ממדים. עם זאת, ברגעים שבהם חלקים גדולים מן התפאורה הוזזו על ידי משתתפי ההפקה לעיני הקהל, נשברה במידה מסוימת האשליה. במקום להישאר בתוך העולם האופראי, נחשף לפתע מנגנון העבודה של הבמה. לכמה רגעים נוצרה אווירה המזכירה תיאטרון פרינג' יותר מאשר הפקה גרנדיוזית.
מי עמדו במרכז הבמה
את דמותו של נבוקו גילם יונוץ פאסקו. זהו שליט אדיר שמכריז על עצמו כאל, מאבד את שפיותו ולבסוף מגלה ענווה וחמלה. את ישמעאל גילם פאבל פטרוב. אהבתו לפננה מובילה אותו להציל את חייה אך גם להיחשב לבוגד בעיני בני עמו. וזגן גזריאן גילם את זכריה, הכהן הגדול ומנהיגם הרוחני של בני ישראל, דמות שמעניקה לעם תקווה גם בשעותיו הקשות. את אביגיל גילמה יוליה וסילייבה, אחת הדמויות הסוערות באופרה, הנעה בין שאפתנות חסרת גבולות לבין כאב אישי עמוק. את פננה גילמה רחל פרנקל, בתו של נבוקו ואהובתו של ישמעאל, המייצגת חמלה ופיוס. לצדם הופיעו עודד רייך בתפקיד הכהן הגדול לבעל, איתן דרורי בתפקיד עבדאלו ושקד סטרול בתפקיד אנה.
על הדוכן ניצח קארלו מונטנרו, יחד עם התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון ומקהלת האופרה הישראלית, שהפכו את "שירת העבדים" לשיאו הרגשי של הערב.
יותר מאופרה, פחות מהיסטוריה, ובעיקר שיעור לעתיד
כשעזבתי את בית האופרה, לא חשבתי רק על ורדי, על נבוקו או על הממלכה הבבלית. חשבתי על כוחה של תרבות לשמר זיכרון ועל יכולתה של מוזיקה לחבר בין תקופות רחוקות לבין ההווה.
על הבמה ניצבה אימפריה שנראתה בלתי מנוצחת. במציאות, היא נעלמה מן העולם לפני אלפי שנים. העם שהוגלה ממולדתו המשיך לשאת את סיפורו, את שפתו ואת שיריו. אולי משום כך "שירת העבדים" מצליחה לרגש גם היום. היא אינה רק שיר על גלות. היא שיר על תקווה.
לא במקרה חוזרות המילים "על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון" אל התרבות היהודית והעולמית פעם אחר פעם. הן עברו מן המקרא אל האופרה של ורדי, משם אל הפופ העולמי עם להקת Bonny M, וממשיכות להדהד גם כיום. כל דור מעניק להן משמעות חדשה, אך הלב נשאר אותו לב.
ואולי זהו הלקח החשוב ביותר שהערב הזה מזכיר. ההיסטוריה אינה מבטיחה דבר לאיש. אימפריות קמות ונופלות. עמים נבחנים לא רק בכוחם אלא גם ביכולתם לשמור על זהותם ועל ערבותם ההדדית.
אם יש מסר שאפשר לקחת מ"נבוקו" אל המציאות הישראלית של היום, הרי שהוא פשוט וברור. מול כל רוע, מול כל איום ומול כל מי שמבקש לערער את קיומנו, הכוח הגדול ביותר שלנו היה ונשאר היכולת להתאחד. רק כך נוכל להבטיח שגם הדורות הבאים ימשיכו לשיר, לזכור ולקוות.
האופרה נבוקו ממשיכה לרוץ בתל אביב, כאן יש מידע על מועדים וכרטיסים
שירת העבדים כפי שתועדה אמש בידי אחד הצופים בקהל
