יש אלבומים שנועדו לסמן התחלה חדשה. יש כאלה שמבקשים לסכם תקופה. "אני נינה", אלבומה החדש של נינט טייב, מצליח לעשות את שני הדברים בעת ובעונה אחת. זהו אלבום שמביט לאחור בלי להיתקע בעבר. הוא אוסף תחנות, רגשות וחוויות שנצברו לאורך השנים ומעבד אותן לכדי יצירה מגובשת, כנה ובוגרת.
אחרי שנים של חיפושים מוזיקליים, שינויים סגנוניים והרפתקאות יצירתיות בארץ ובחו"ל, נדמה שנינט כבר אינה מחפשת הגדרה חדשה. היא אינה מנסה להמציא את עצמה מחדש ואינה חוזרת לנקודת ההתחלה. במקום זאת היא מחברת את כל הגרסאות של עצמה לכדי קול אחד ברור. הזמרת, היוצרת, האם, הפרפורמרית והאישה הפרטית נפגשות כאן באותו מרחב יצירתי. שם האלבום מרמז על כך כבר מהרגע הראשון. לא "נינט". לא "נינה". אלא "אני נינה". משפט פשוט שנשמע כמו הצהרה. אולי אפילו כמו השלמה.
"אני נינה" הוא אלבום האולפן השביעי של נינט טייב. הוא מגיע שלוש שנים אחרי "קמתי לרקוד", האלבום שסימן את חזרתה המלאה לכתיבה ולהקלטה בעברית לאחר שנים של יצירה באנגלית. אם "קמתי לרקוד" נשמע כמו פתיחת דלת מחודשת אל השפה והמקום, "אני נינה" נשמע כמו מי שכבר מרגישה בבית. פחות הצהרה ויותר המשך טבעי של דרך שהתבהרה עם הזמן.
אין חוקים, יש סיפור
האלבום כולל אחד עשר שירים שנעים בין רוק, פולק, פופ ואלקטרוניקה. למרות ריבוי הסגנונות וריבוי השותפים לדרך, התחושה היא של יצירה אחידה מאוד. נינט בחרה לעבוד עם שורה ארוכה של מפיקים ויוצרים, בהם יונתן גלילה, פיטר רוט, דודו טסה, יוסי מזרחי, ניר מימון, ערן ויץ, ישי סוויסה וצמד המפיקים Bleu. לכל אחד מהם שפה מוזיקלית שונה, אך האלבום כולו נשמע מחובר בזכות נוכחותה הדומיננטית של נינט ככותבת, מלחינה, נגנית ושותפה להפקה.
נינט טייב מיטיבה לתאר את נקודת המוצא שלה – "בכל סוג של יצירה ישנו תהליך יפהפה של גילוי, בו עוברים דרך חומות של אהבה וכאב. גילוף של תודעה מתחדשת. התכנסות פנימה אל נבכי הנשמה, ניסיון להבין עוד חלקים ממנה, דרך היצירה. אלבום הזה הוא ציון דרך משמעותי עבורי. לראשונה עבדתי עם מפיקים שונים על כל שיר – וגם לקחתי חלק פעיל בתהליך ההפקה בעצמי. לא היו חוקים או מסגרות, רק סיפור. שרציתי לספר מזווית שונות של סאונד וטקסטים מקומות מוסיקליים שעוד לא נגעתי בהם. לקח לי איזה רגע להבין מה מבקשים השירים. השתדלתי להיות נאמנה למה שהם רוצים להגיד. אני מרגישה מבורכת על הזכות ליצור מוזיקה ולחלוק אותה עם כולכם. תודה תמיד."
אחרי כמה האזנות נדמה שהמפתח להבנת האלבום נמצא במשפט אחד מתוך הדברים הללו. "לא היו חוקים או מסגרות, רק סיפור". זה בדיוק מה ששומעים כאן. לא ניסיון להתאים את היצירה לרוח התקופה. לא מרדף אחר טרנדים. אלא רצון כן ואמיתי לספר סיפור אישי דרך שירים.
נינה מחייכת אל עצמה
הפתיחה עם "כחול לבן" מפתיעה. נינט בוחרת לפתוח את האלבום דווקא בהומור עצמי. היא משחקת עם הדימוי הציבורי שנבנה סביבה לאורך השנים, עם הציפיות ממנה ועם הדרך שבה אנשים בוחרים לראות אותה. מאחורי הקריצה מסתתרת אמירה עמוקה יותר. נינט אינה מנסה למחוק את מי שהייתה. היא אינה מתנערת מן העבר ואינה נאבקת בזהויות השונות שליוו אותה לאורך הדרך. היא פשוט מחבקת אותן. השיר הזה פותח את הדלת למסע כולו ומסמן את הטון של האלבום.
לחזור הביתה
בלב האלבום נמצא "הביתה", אחד השירים החשופים והמרגשים שנינט כתבה בשנים האחרונות. זהו שיר שעוסק בגבולות, בנתינה, בזהות וביכולת לעצור לרגע ולשאול מה באמת נכון עבורך. השאלה שמרחפת מעל הטקסט אינה קשורה רק לזוגיות. היא נוגעת למערכת היחסים של אדם עם עצמו. למקום שבו הצורך לרצות אחרים בא על חשבון הקשבה פנימית.
פיטר רוט מעניק לשיר הפקה רגישה ומדויקת. כלי המיתר של מאיה בלזיצמן מוסיפים עומק רגשי, אך לעולם אינם משתלטים על הסיפור. הכול נשאר ממוקד במילים ובקול. גם "כפרה" ממשיך את אותו קו. יש בו חמלה, אך גם כוח. יש בו רצון לאהוב, אך גם הבנה ברורה שלא כל מחיר צריך לשלם. אלו אינם שירים של מרד. אלו שירים של הכרה עצמית.
פרידות, השלמות והמשך הדרך
חלק מן השירים באלבום עוסקים במערכות יחסים שהשתנו לאורך הדרך. "בינתיים לך איתה" ו"ח'ת שתיים" נוגעים בפרידה, בגעגוע ובצורך לשחרר. אולם נינט אינה בוחרת בכעס או בהאשמה. היא מתבוננת במציאות ממקום מפוכח יותר. הכאב קיים, אך לצדו מופיעים גם הבנה וקבלה. אי אפשר להתעלם מן העובדה שבשנים האחרונות גם יוסי מזרחי, שותפה לשעבר ואבי בנותיה, עסק ביצירתו בנושאים דומים של שבר, ריחוק, התמודדות וריפוי. מי שהקשיב ליצירות של שניהם לאורך התקופה יכול לזהות לעיתים שאלות דומות שעולות משני הצדדים. לא בהכרח אותן תשובות, אך לעיתים אותם כאבים.
דווקא משום כך מעניין למצוא את שמו של מזרחי שוב בקרדיטים של האלבום. הוא חתום על ההפקה של "להיות טובה" ו"סירת מפרש", שניים מן השירים הרגישים והמפויסים ביותר כאן. העובדה הזו מעניקה רובד נוסף להאזנה. פחות של פרידה ויותר של המשכיות. פחות של חשבון ויותר של הכרה בדרך שעברו.
לסמוך על הדרך
אם יש רעיון שחוזר שוב ושוב לאורך האלבום, הרי שזו האמונה בדרך. "סומכת על הדרך" נשמע כמעט כמניפסט אישי. נינט שרה על התמדה, על עבודה פנימית ועל ערך עצמי שאינו תלוי באישור חיצוני.
גם "בום" ממשיך את אותו קו. זהו אחד השירים הישירים והאנרגטיים באלבום. שיר שמבקש לדבר בקול רם, לא להצטמצם ולא לאפשר לאחרים להשתיק אותך. דווקא ברגעים הללו מורגש הפער בין נינט של תחילת הדרך לבין נינט של היום. לא משום שהשתנתה לחלוטין, אלא משום שהיא נשמעת שלמה יותר. פחות עסוקה בהוכחה ויותר עסוקה בהקשבה.
הרגעים שנשארים בלב
"אולי יכולתי יותר" הוא אולי השיר הכואב ביותר באלבום. דרך רגע קטן של ילד המתעורר בלילה ומבקש להתקרב לאמו, נינט מצליחה לגעת בתחושות של אהבה, אחריות, געגוע ורגשות אשם שכל הורה מכיר.
גם "להיות טובה", שבו מתארחת דאנה איבגי, עוסק במאבק פנימי. הרצון להיות טובה יותר. לא מאחרים. מעצמך. זהו שיר שמצליח לתפוס תחושה אנושית מאוד של התפתחות מתמדת ושל הרצון להמשיך לצמוח. מנגד, "I Used 2" מחזיר לרגע את החיבור הבינלאומי של נינט. השיר, שהופק בלוס אנג'לס בהשתתפות אלן יוהנס, נשמע כמו גשר בין התחנות השונות בקריירה שלה. הוא מזכיר שהאלבום אמנם נטוע עמוק בעברית ובישראליות, אך נולד מתוך מסע רחב הרבה יותר.
להפליג קדימה
האלבום נחתם עם "סירת מפרש", בחירה שנראית מדויקת במיוחד. זהו שיר שאינו מבקש לסכם את הסיפור. הוא מזמין להמשיך לנוע. להמשיך לחפש. להמשיך לגלות. השילוב של ציטוט מתוך "כשאהיה גדול" מחבר בין עבר להווה ובין זיכרון אישי לזיכרון תרבותי. זוהי חתימה יפה לאלבום שעוסק כולו בתנועה ובהתפתחות.
קודם להקשיב
בעידן שבו כמעט כל שיר חדש עטוף בתוכן לרשתות החברתיות, נינט בוחרת הפעם להתמקד במוזיקה עצמה. מלבד "כחול לבן", שזכה לקליפ, שאר שירי האלבום מגיעים בשלב זה ללא מעטפת ויזואלית. זו בחירה שמתכתבת היטב עם רוח האלבום ומחזירה את מרכז הכובד אל המילים, הלחנים וההאזנה עצמה.
השורה התחתונה
"אני נינה" אינו האלבום הרועש ביותר שנינט יצרה. הוא גם אינו האלבום הניסיוני ביותר שלה. דווקא משום כך הוא מצליח לגעת עמוק כל כך. זהו אלבום של אמנית שכבר אינה עסוקה בהגדרות. היא אינה צריכה לבחור בין פופ לרוק, בין העבר לעתיד, בין נינט לנינה. היא נותנת לכל החלקים הללו להתקיים יחד.
התוצאה היא יצירה אישית מאוד, אך גם אוניברסלית. אלבום שמדבר על אהבה, פרידה, אמהות, התבגרות וקבלה עצמית. ובעיקר, אלבום שמזכיר שלפעמים המסע החשוב ביותר הוא הדרך חזרה אל עצמנו.