קבלו את הסנונית הראשונה מתוך האלבום האינסטרומנטלי החדש שעומד לצאת מתחת ידיהם של אורי קפלן וליהו מלמד, מפגש בין דורות שמתרגם לשפה מוזיקלית עשירה, סיפורית וחסרת גבולות.
האלבום Reverie נולד מתוך מפגש שנרקם מאחורי הקלעים והפך בהדרגה לשותפות יצירתית של ממש. העבודה על האלבום של בלקן ביט בוקס חיברה בין קפלן למלמד, חיבור שלא נשען על גיל או ניסיון אלא על סקרנות משותפת ורצון לחקור צליל. פער של שלושה עשורים הפך כאן ליתרון, כזה שמייצר תנועה בין נקודות מבט שונות ומעשיר את השפה המוזיקלית שנבנית ביניהם.
מפגש בין דורות שמייצר שפה חדשה
הבסיס המוזיקלי שלהם נשען על עולמות הפסקול האירופי של שנות השבעים, עם קריצה ברורה לקולנוע הוליוודי קלאסי. לתוך המרחב הזה נכנסות השפעות של רוק, פולקלור ומוזיקה שמבקשת לספר סיפור. הקטעים לא עומדים במקום, הם מתפתחים, בונים מתח, משנים צבעים ומובילים את המאזין דרך רצף של תחושות.
צליל קולנועי שנע בין יבשות וסגנונות
בתוך זה פועלים מקצבים אפריקאיים ולטיניים לצד שורשים יהודיים וצועניים, אבל מעל הכל נוכחת כתיבה מלודית שמובילה את הדרך. יש כאן חשיבה של תמונה, של סצנה, של מוזיקה שרואה בעיני רוח ולא רק נשמעת באוזן.
המעבר מהאולפן לבמה מגיע באופן טבעי. אחרי החתימה בלייבל הבינלאומי Batov Records, הצמד מרחיב את היצירה למופע חי, כזה שלא משחזר אלא מפרש מחדש. ההרכב שהם בונים סביבם משלב נגנים מדורות שונים, מתוך הבנה שהמפגש הזה בין ותיק לצעיר הוא חלק בלתי נפרד מהצליל.
עבור קפלן זה צעד נוסף קדימה. אחרי שנים של פעילות בינלאומית עם הרכבים כמו Balkan Beat Box, גוגול בורדלו ו Firewater, ואחרי עבודה שנגעה גם בלב המיינסטרים העולמי, הוא מתמקם כאן בפרונט ומביא את הקול האישי שלו בצורה ישירה יותר. טביעת האצבע הצלילית שלו מקבלת כאן הקשר אינטימי וממוקד.
מלמד מצדו מביא זווית אחרת. הוא צמח מתוך עולם האולפנים, עבד לצד שורה ארוכה של אמנים מרכזיים ובהמשך הרחיב את פעילותו כמפיק, נגן ומלחין. השפה שהוא מפתח נעה בין חיפוש סאונד חדש לבין חיבור עמוק לזהות מקומית, בין דיוק טכני לאינטואיציה.
כאן נכנסת גם זווית אישית שקשה להתעלם ממנה. את אורי קפלן אני זוכר עוד כילד שמגיע יחד עם אחיו הגדול אלון לספוט הגלישה בחוף הילטון, רגעים קטנים של תל אביב אחרת, רחוקה שנות אור מהבמות הגדולות. השנים עברו, קפלן הלך במסלול משלו, והיום זה כבר ברור לגמרי מי הרוויח מזה. קהל ההופעות והרחבות קיבל יוצר עם סאונד מובהק, כזה שלא מפסיק לזוז ולחפש.
בתוך האלבום עצמו החלוקה היצירתית בין השניים ברורה אך גמישה. מלמד מחזיק את הקרקע עם תופים, כלי הקשה, בס, גיטרות, קלידים וסינתיסייזרים, וגם את עבודת התכנות, בעוד קפלן מוביל עם חלילים, סקסופונים, שירה ונגיעות נוספות של עיבוד. אל המארג הזה מצטרפים גם קולות נוספים, בהם יפעת ברזילי, ולרגעים גם בני משפחתו של קפלן, מה שמוסיף רובד אנושי ולא מתאמץ לצליל הכולל.
שנגרילה – רגע של אור בתוך האלבום
אחד הרגעים הבולטים הוא הקטע "שנגרילה", שנשמע כמו קרן שמש שנכנסת אל תוך האלבום. יש בו ניחוח לטיני חמים, כמעט שובבי, עם הדהוד שמזכיר את העולם של סנטנה. קפלן בוחר לשלב בו מקהלה אוורירית ללא מילים, שמכניסה תחושה ביתית ומשפחתית, כזו שנולדה מתוך הנאה פשוטה מהיצירה. משהו בין הטנגו האחרון בפריז לבין Oye Como va, אבל עם טוויסט אישי שמחזיר את זה לקרקע שלהם.
כשמחברים בין הדרך הארוכה של קפלן לבין המסלול המתהווה של מלמד, מתקבלת יצירה שלא נשענת רק על ניסיון או על רעננות, אלא על המתח שביניהם. זה בדיוק המקום שבו Reverie פועל, בין שליטה מוחלטת בחומר לבין רצון לפרק אותו ולהרכיב מחדש.
זה מופע אינסטרומנטלי, אבל הוא לא שותק לרגע. הוא מדבר דרך תנועה, דרך צבע, דרך שכבות של צליל שמצטברות לחוויה אחת שלמה.
Reverie לא מבקש להסביר את עצמו. הוא פשוט קורה, וכשזה עובד, אין צורך ביותר מזה.