הזמר והשחקן פבלו רוזנברג חזר למסך הגדול עם הסרט החדש "הולה צ’או", ולצדו גם שיר נושא שכתב וביצע בעצמו – Quiero volver, אני רוצה לחזור. השיר, שיצא לרשתות ימים ספורים לפני עליית הסרט, ליווה את גלילת הקרדיטים והיווה חתימה רגשית מדויקת לסיפור כולו.
את הסרט ביים יוחנן ולר על פי תסריט מאת אליסה דור, והפיקו משה אדרי ועופר נעים. כבר מהפתיחה היה ברור שמדובר בדרמה קומית שנשענת על לב גדול, הומור משפחתי ורגעים טעונים שנוגעים בשורשי זהות והגירה.
דרמה קומית מרגשת
רוזנברג גילם את מרסלו, ישראלי שעלה מארגנטינה והקים כאן משפחה. לפרנסתו עסק בהרצאות לבתי ספר בתחום הבימוי והקולנוע, עיסוק שלא ממש התרומם ואף הוביל אותו לפיטורין. הבית שבו התנהלה העלילה היה עמוס עד אפס מקום. בתו, אותה גילמה ריף נאמן, נשואה ואם טרייה, התגוררה עם בעלה בדירה המשפחתית. הבן החייל, בגילומו של שחר טבוך, הוסיף נוכחות צעירה ומשכנעת. גם זוגתו של מרסלו, בגילומה של דנה אברהם סמו, הייתה חלק מרכזי בדינמיקה הביתית, לצד אמה המבוגרת שגילמה שוש פוליאקוב והדמויות הנוספות שמילאו את הבית.
אל המציאות הזו הגיעו היישר מבואנוס איירס, ארגנטינה, אביו המתעוור ואחותו בעלת הצרכים המיוחדים, בגילומם של נח אומנסקי ולוטוס אתרוג, לאחר שאחות אחרת טסה לספרד לפסטיבל מחול וחששה להשאירם לבד בארגנטינה. המפגש המחודש טלטל את האיזון השברירי של הבית. אחת הסצנות החזקות התרחשה בכותל המערבי, כשהאחות הטמינה פתק בקיר והצמידה תמונה של האם שנפטרה בתקווה שתשוב לחיים. זה היה רגע שזיקק את ליבת הסרט.
מרסלו ניסה לבחון אפשרות להשאיר את אביו ואחותו בארץ ואף בדק שילובה במסגרת מתאימה. ההיעלמות של האחות בהמשך העלילה יצרה מתח דרמטי והובילה למסע חיפוש טעון רגשית. לצדם בלטו גם קווין רובין, כורל מלץ וסנדרה שונוולד, שהוסיפו צבע ומורכבות לפסיפס המשפחתי.
"הולה צ’או" נע בין הומור לרגש, בין קלילות לאובדן, אך שמר על כנות לכל אורכו. במרכז עמד רוזנברג, שהוכיח כי מעבר להיותו זמר רוק מצליח ודמות טלוויזיונית מוכרת, יש בו גם כישרון כשחקן אופי אמיתי. הוא נשא את הסרט בביטחון, נע בין ציניות לפגיעות והצליח להחזיק דמות מורכבת ומשכנעת.
צלילים ומנגינות
לצד שיר הנושא Quiero volver, הסרט לווה גם בפסקול מקורי שתרם רבות לאווירה הרגשית. את הלחנים, ההפקה המוזיקלית והעיבודים יצרו ליאור פרלה ובנצי גפני, שגם ניגנו בגיטרות ובקלידים. גפני הופקד על הבס, ליאור פרלה תרם גם קולות רקע, סלעית להב הוסיפה אקורדיון שמכניס ניחוח לטיני עדין, וקרן טפרברג חתמה את התמונה עם תופים וקולות. הפסקול לא ניסה להשתלט על הסצנות אלא ליווה אותן ברגישות, חיבר בין ארגנטינה לישראל, והעמיק את התחושה שהסיפור נע בין עולמות.
הערב התקיימה ההקרנה הציבורית הראשונה בבתי הקולנוע ברחבי הארץ, ונראה כי הסרט פתח פרק חדש בקריירה של רוזנברג ושל הצוות כולו.
