יש רגעים שבהם אמן מרגיש שהקרקע רועדת מתחת לרגליים, ולא רק במובן המטפורי. בשנתיים האחרונות הרעש הציבורי והאישי התערבבו זה בזה, והפכו לפסקול קבוע. בתוך המציאות הזו, דודו טסה הבין שהוא לא יכול להמשיך ליצור מתוך אותו חדר, אותו נוף, אותה תחושת מחנק. הוא ארז גיטרות, קלידים, כמה מיקרופונים, וקרא לשניים מהאנשים הקרובים אליו מוזיקלית, יונתן דסקל ועלמה זהר. בלי חומרים מוכנים, בלי דמואים במגירה. רק החלטה אחת ברורה להתרחק.
כך נולד האלבום אי, שראה אור היום. שמונה עשר שירים שנכתבו כמעט כולם שם, על אי יווני, בתוך שקט אחר. כבר בערב הראשון הוקם אולפן קטן. ההקלטות נעשו ב Natura Estate בקורפו על ידי טסה, דסקל ויואב אוסטרייכר. תופים וחלקים נוספים הוקלטו בישראל ובברלין. המיקס הופקד בידי אסף שי בספרד והמאסטרינג נעשה בארצות הברית. מסע גיאוגרפי שלם שעוטף יצירה אינטימית מאוד.
עם יציאת האלבום סיפר טסה כי הרעש הבלתי פוסק השפיע על תהליך היצירה שלו וכי הרגיש שכדי להצליח ליצור הוא חייב להתרחק למקום אחר. לדבריו, כבר בלילה הראשון על האי, בתוך השקט האינסופי, רגשות שהוזזו הצידה החלו לצוף והפכו לשירים חדשים. ההתרחקות לא הייתה בריחה אלא תנאי לדיוק.
כתיבה משותפת וזיכרון אישי
רוב הלחנים באלבום נושאים את חתימתו של טסה, למעט שיר אהבה טרי שנכתב והולחן יחד עם שלמה גרוניך והקטע האינסטרומנטלי הטורקי שנוצר עם דסקל. בעמדת העיבוד שותף טסה עם דסקל כמעט לכל אורך הדרך, וההפקה המוזיקלית כולה בידיו. זה אלבום שנשמע אישי לא רק בטקסט אלא גם בשליטה המלאה במעטפת.
בטקסטים שותפים עלמה זהר, אלי אליהו, יענקל׳ה רוטבליט, עמיר לב ושלומי חתוכה. השילוב הזה מייצר תנועה בין שירה אינטימית כמעט לוחשת לבין אמירה ישירה וכואבת.
עמנואל פותח את האלבום במבט על ילדה שצוחקת אל האור והצל, תמונת תום על רקע ידיעה שהלב שביר. הבור, למילותיו של אלי אליהו, חוזר אל מלחמת יום הכיפורים ומציב את דמות האב בבור במדבר לצד חייל מצרי מת. לא כל מי שחי שב משדה הקרב. זו שורה שמטלטלת גם בלי להרים את הקול.
בשיר אהבה טרי, שנכתב עם גרוניך, האקטואליה נוכחת במפורש. טילים נופלים בלילה, מרחב מוגן סוגר מקיר לקיר, הילדים רואים הכול על הפנים של הקריינים. ובכל זאת הדובר מתעקש לבנות חיים אחרים ולאהוב כמו ילדים. בין הפחדים והחדשות, טסה מחפש פינה קטנה של חסד.
בין יפו לסלוניקי
בית ביפו הוא חלום מקומי מאוד. תקרה גבוהה, ערבית בחדר מדרגות, אבו חסן עם גופייה וכפכפים. אבל גם כאן החלום נסדק. הכול אנחנו הורסים. השיר נע בין כמיהה לחיים פשוטים לבין הכרה במחיר שהמציאות גובה.
זמרת מביירות וסלוניקי פותחים את המרחב אל הים התיכון הרחב יותר. שיר בערבית שמוריד דמעה, עיר שמעולם לא היית בה אבל אתה חולם עליה. הזהות של טסה, שנעה תמיד בין מזרח למערב, בין רוק עכשווי לשורשים עיראקיים, מקבלת כאן הדהוד נוסף.
אבהות, אמת וטלפון שלא נענה
בימים ובלילות, אמת ומתקשר וסוגר חותמים את האלבום בתנועה פנימה. בין ילדים שקופצים בבוקר לפחדים שמתגנבים בלילה, בין ראיון לעיתון לתאונה באיילון, בין רצון לבקש סליחה לבין היסוס. מעניין מה שלום אבא, הוא שר, ומתקשר וסוגר. זו לא רק מחווה אישית אלא דיוקן של דור שלם שמנסה לדבר עם אבותיו בזמן שהעולם בחוץ רועש.
טסה כבר הוכיח בעבר את היכולת שלו לחבר בין שורשים עיראקיים לרוק מודרני, בין פרויקטים בינלאומיים לשפה עברית חדה. באי הוא לא מחפש הפקה גרנדיוזית או מהלך קונספטואלי נוצץ. הוא מחפש שקט. ומהשקט הזה נולדה יצירה רחבת היקף שמרגישה כמו צילום מסך רגשי של התקופה.
אי הוא אלבום של התרחקות כדי להתקרב. אל הבית, אל הילדים, אל הזיכרון, אל הפחדים. ובעיקר אל האמת הפשוטה שמסתתרת מתחת לרעש.
כך דודו טסה עם יציאת האלבום החדש – "הרעש הבלתי פוסק השפיע על תהליך היצירה שלי. הרגשתי שכדי שאצליח ליצור אני חייב להתרחק למקום אחר. ביקשתי מיונתן דסקל (איש הסינטיסייזרים) ומעלמה זהר שיצטרפו אליי. בערב הראשון כשהגענו לאי, הקמנו אולפן הקלטות קטן, ואז – בזמן השקט האינסופי – הרבה דברים התחילו לצוף. הרגשות שהזזתי הצידה (כמו כולנו) הפכו לשירים חדשים. אני מתרגש לשתף איתכם את האלבום הזה…“