היסטוריה שעולה לבמה
יש הצגות שנכנסות לאולם עם היסטוריה על הגב ועם מטען תרבותי כבד. מהרגע הראשון ברור שלא מדובר רק בערב תיאטרון אלא בפרק נוסף בביוגרפיה ארוכה. כך מרגיש המפגש המחודש עם "מעגל הגיר הקווקזי" של ברטולט ברכט בהבימה. המחזה עלה בישראל בלפחות שמונה גרסאות מאז 1956. בכל פעם נדד בין תיאטראות שונים, לבש צורה אחרת והדהד את רוח התקופה.
אגדה פוליטית ולא משל תמים
העלילה מוכרת, כמעט מיתולוגית. סיפור מסגרת פוליטי שנשען על אגדה עתיקה, ובמרכזו משפט על ילד אחד ושתי אמהות. אלא שברכט, כהרגלו, אינו מסתפק במשל מוסרי פשוט. הוא בונה עולם שבו הצדק אינו טהור, השופטים הם מוקיונים, והכוח הכלכלי והפוליטי תמיד לוחש מאחורי הקלעים.
ברכט, משפט שלמה והיפוך הצדק
נקודת מפתח בעלילה היא הקריאה הברכטיאנית שמציעה ההצגה לסיפור האגדה על משפט שלמה המלך. שתי האמהות והפעוט עומדים במרכז, אך הצדק אינו נשען על סמכות אלוהית. כאן הוא נולד מתוך היפוך אירוני של המערכת עצמה. השופט אצדק קונה את משרתו בכסף ולוקח שוחד מהצדדים. הוא מתנהל כמי שמנותק מכל אידיאל מוסרי. דווקא משם, בגילום הגרוטסקי של נורמן עיסא, נולד רגע של צדק צלול. מעגל הגיר מחליף את החרב המקראית על רצפת המשפט. הבחירה אינה במי שתובעת בעלות, אלא במי שמוותרת כדי להציל חיים.
הפוטנציאל הפוליטי שלא מומש
דווקא בסיומו של המחזה טמון בעיניי הפוטנציאל הנפיץ ביותר שלו. החיבור הישיר בין סוגיות של שלטון ועם, ממשלה וממלכה. אמנם כאשר ברכט כתב את המחזה הוא לא חזה ולא יכול היה לחזות את הקמת מדינת ישראל כמדינת העם היהודי בארץ כנען, אך שלד העלילה כפי שהוא מועבר כאן כמעט מתחנן לפרשנות מקומית, עכשווית, כזו שנוגעת בשגיונות הממשל, ביחסי כוח, באחריות של שלטון כלפי אזרחיו. זה חומר גלם שמגרד את כפות ידיהם של במאים ומחזאים כבר עשרות שנים. הפעם זה לא קורה. למעט השיר ששרה ריגר לאהובה שיצא למלחמה "אחכה לך", בבחינת הכמיהה לשובם של הלוחמים, המציאות העכשווית נותרת מחוץ לאולם, כרוח חולפת במדבר, וההחמצה מורגשת.
הדמויות שמניעות את הסיפור
הקאסט רחב כמתבקש ממחזה אפי מסוג זה, אך נכון להתמקד בדמויות המרכזיות שמניעות את העלילה. נורמן עיסא מגלם תחילה את המושל שמוצא להורג עם פרוץ ההפיכה, ובהמשך עובר לגלם את דמותו הבלתי נשכחת של השופט אצדק, קלמזי, מושחת לכאורה, אך חד עין ובעל אינטואיציה מוסרית חדה. עיסא נע בין גרוטסקה להומניזם, ומצליח להעניק לדמות עומק שמעבר לבדיחה או לקריקטורה. ג'וי ריגר מגלמת את גרושה, המשרתת הפשוטה שמאמצת את התינוק ונושאת אותו על גבה, תרתי משמע, במסע רצוף סכנות ופשרות. ריגר בונה דמות שקטה אך נחושה, כזו שהבחירות שלה מדברות חזק יותר מכל נאום. תומר מחלוף מגלם את סימון, החייל ואהובה של גרושה, דמות שמייצגת נאמנות והתמדה בעולם שמתפרק מערכיו. מאיה מעוז מגלמת את אשת המושל, חובבת הבגדים והרכוש, שמעדיפה את המעמד והחזות על פני האימהות עצמה. אלכס קרול עוטה על עצמו שורה של תפקידים, ובראשם דמות המספר, שמלווה את העלילה מראשיתה ועד סופה. תפקידו חורג מהנחיית הסיפור בלבד, והוא משמש כמתווך בין הקהל לבין המנגנון התיאטרלי עצמו, בין הסיפור, המחזאי, הבמאי והמתרחש על הבמה כאן ועכשיו.
לצדם מופיעים ליאור זוהר, ישי בן משה, אושרת אינגדשט, אילי עלמני, מיכל אטלס, עודד לאופולד שאובה, שחר רז, מאיה מדג'ר, ניר זליחובסקי, איתי טרנרודר ועמית גלבע או ג'ימי מנדיל, שמביאים את שפע הדמויות והסצנות לחיים. יחד, האנסמבל מצליח להניע את העלילה, לשמור על קצב דרמטי ולהחזיק את המתח הרגשי לאורך כל ההצגה.
בימוי בין עליצות לאכזריות
הבימוי של נועם שמואל שוזר בין סצנות מדוקלמות, פזמונים ושירה חיה, מעניק לעלילה את הקצב והטון שלה, ומצליח להוציא את מלוא העומק האנושי מהטקסט של ברכט ושל ביז'אווי. יש ברגעים הללו עליצות שמזכירה מחזות קלאסיים לילדים כמו עוץ לי גוץ לי, שמחה תיאטרלית מדבקת, שמסתירה מתחתיה תכנים קשים. המעבר מן הקליל אל הכבד מתרחש בהדרגה, וכשהוא מגיע, הוא פוגע חזק יותר.
ציור בחול כתפאורה חיה
מרכיב בימתי מרכזי בהפקה הוא עבודת ציור בחול של שלי בן נון. האיורים נוצרים בזמן אמת ומוקרנים על מסך אחורי, משתלבים כחלק בלתי נפרד מן התפאורה של מיכאל קרמנקו. הדימויים מתחלפים, נמסים ונבנים מחדש, ממש כמו הסיפור עצמו. ברגעים מסוימים, קולה של המאיירת הוא גם קולו של התינוק הבוכה, בחירה שמוסיפה רובד אנושי ואינטימי, ומחזקת את תחושת הפגיעות של הדמות שאינה נראית אך נוכחת כל הזמן.
מוזיקה כטקס בימתי
החיבור המוזיקלי מלווה את העלילה לכל אורכה. כמה מהקטעים משמשים מסגרת לשירה מפי השחקנים והשחקניות, על פי מילים שכתב המתרגם אלי ביז'אווי והלחין טל בלכרוביץ. השירה מבוצעת בלייב ומוסיפה רובד טקסי, כמעט פולחני, להתרחשות הבימתית. עם זאת, בהפקה כזו מתגנבת גם ציפייה לפגוש את הנגנים עצמם כחלק מהאירוע החי. היעדרם מן הבמה, גם ברגעי ההשתחוויה ואמירת התודות, מרמז שהמוזיקה האינסטרומנטלית הוקלטה מראש. ועדיין, ראוי לציין את המוזיקאים שלקחו חלק ביצירה: מאיה בלזיצמן בצ'לו, נועם חימוביץ בכינור ובוויולה, יובל שפירא בחצוצרה, גלעד הראל בקלרינט, אדם טל בגיטרות וטל בלכרוביץ בפסנתר ובמחשב.
עוד חוליה במסורת ארוכה
מעגל הגיר הקווקזי של הבימה מצטרף למסורת ארוכה של הפקות ישראליות למחזה, שכבר זכה לשמונה גרסאות שונות מאז עלה לראשונה בארץ בשנת 1956. גם בגרסה הזו נשמר כוחו של הטקסט, יופיו של המשל, והאמירה האנושית הבסיסית שממשיכה לשאול למי שייך מה, ולמי באמת מגיע..
