אמש עלתה תזמורת ירושלים מזרח ומערב לבמת בית האופרה בתל אביב, והערב התגבש כמו מפגש בלתי צפוי בין חופי הים התיכון לבין צפון אפריקה. צלילים שנולדו כאן פגשו מסורות עתיקות מהמגרב ומהמזרח, והקהל לא רק שמע אותם, הוא נשם אותם, חי איתם, והאולם הפך ליצירת אמנות חיה, נשימה משותפת של כלי, צליל ולבבות.
תום כהן מנצח בגוף ובצליל
במרכז הבמה עמד המאסטרו תום כהן, והשרביט בידו היה רק סימן טקסי, כמו מפתח שמורה על הדלת אך לא מגביל את החופש. הגוף שלו היה הכלי האמיתי, והוא שקע במוזיקה עד כאב של שמחה, זז איתה, רקד איתה, כאילו כל מנגינה היא זרם שמחבר אותו ישירות לכל אחד מהקהל. לצידו האורח הראשון, נגן הקמנצ׳ה סולטן נדירוב מאוזבקיסטן, הוא הפך את ההרמוניה לסיפור חי; הצלילים שלו טסו מעל ההר, מנגינות הרריות פגשו אלתורים חופשיים ומבנים של מוזיקה ערבית קלאסית, והאולם כולו נדמה היה כבמעמד מחוץ למקום ולזמן, כל צליל היה מסע בפני עצמו וכל נשימה נושאת משמעות.
בניה ברבי והשירה בציבור חוצה שפות
האורח הראשי, הזמר בניה ברבי מילא את האולם בקולו והשירים המוכרים קיבלו עומק חדש דרך העיבודים התזמורתיים. הוא נע בטבעיות בין עברית לערבית, בין אישי לקולקטיבי ובין שיר מוכר לזיכרון רחוק. הקהל הצטרף לשירה בציבור בלי צורך בהכרזה, עברית, ערבית, מרוקאית ואלג׳יראית התערבבו יחד לרגע של ביחדנס, חוויה חיה שמזמינה להרגיש, לנשום ולחיות את המוזיקה. הערביות של התזמורת נפתחת כבר בצליל הראשון ותופסת מיד את האוזן והלב. הפתיחות עולות כמו הזמנה חגיגית להיכנס פנימה, המקאמים הקלאסיים מתגלגלים מצורה לצורה בדיוק טבעי ומלא ביטחון, וכל כלי שמקבל את הבמה טועם לרגע את אור הזרקורים. אלו הרגעים הקטנים והמתוקים שבין השירים הגדולים, עוגיות חמות שמגיעות בין מנות עיקריות נדיבות. המוקדם והתקסים משוחחים זה עם זה בלי מאמץ, פתיחה תזמורתית פוגשת אלתור חופשי, והצליל כולו מתרחב, נושם ומעמיק את החוויה עד שהיא מרגישה כמעט פיזית.
שיעור מוזיקלי בסגנון הראי
והיה גם רגע של שיעור למידה, כאשר המאסטרו עצר את הצלילים והפנה את הקהל להקשבה שקטה, מספר על החיבורים בין סגנון הראי שהתפתח בצפון מערב אפריקה – מוזיקה קצבית, שורשית ועממית שמדברת בשפה שלה עם הפופ המערבי. הוא הזכיר כמה מהשמות הגדולים בתחום, שב מאמי, שב חאלד ושב חוסני, רגע שהפך את ההקשבה למשהו מעבר לצליל.
ומיד, כאות להתחברות ולתרגול החי, בוצע אחד השירים המזוהים ביותר עם הסגנון, שילוב מרתק של מרוקאית, אלג׳יראית וכמובן עברית כפי שהכרנו מהביצוע של חיים משה לשיר עיישה, שמאחסן בתוכו שיר על פמיניזם טהור ובסיסי, שמדבר על כוח נשי, מסורת וחיבור בין תרבויות. הרגע הזה לא רק לימד, הוא גם חיבר את הקהל למוזיקה בדרך אינטימית ועמוקה, כאילו כל צליל הוא שיעור קטן בפני עצמו.
הסולואים הקטנים שיוצרים דינמיקה חיה
המבנה התזמורתי עצמו מדויק ואותנטי ל"תקנים" של תזמורת ערבית קלאסית. הסקשן המרכזי של הכינורות הוביל את המלודיה והעניק עומק ורכות, לצד העוד והקנון שהוסיפו שכבות של צבע ועושר. כלי הנשיפה, בעיקר נאי, הרחיבו את הצליל והוסיפו לו שכבות של נשימה ורגש, וכלי ההקשה, הדרבוקה, הריק והדף השרישו קצב שהרגיש טבעי, כאילו נולד מהאוויר.
במרכז יושבת להקה קטנה של נגנים סולניים, כנר ראשי, נגן עוד, נגן קנון ונגן נאי, אשר הובילו דיאלוגים מוזיקליים קצרים ועמוקים כאחד, אפשרו לכל נגן חופש ביטוי בתוך המסגרת והבליטו את החיבור בין המסורת המזרחית לבין העיבודים העכשוויים, וכל סולו הוא רגע של קסם שמזכיר שהמוזיקה היא מסע של נשימה, מקום ומרחב בו אפשר להיות רק נוכח.
הערב הזה לא ניסה להרשים בכוח, הוא בחר להיות אנושי, פתוח ומחבק, מוזיקה חיה שמחברת בין לבבות, שפות ותרבויות, מזכירה לנו עד כמה חוויית המוזיקה יכולה להיות גדולה ועגולה, מפגישה בין ההיסטוריה וההווה, בין סולו לרב-קוליות ובין רגעי שיא של שמחה לבין דימויים מרגשים של מסע בין מקומות וזמנים. כל צליל, כל מנגינה, כל רגע נשמע כמו נשימה משותפת של הקהל והנגנים יחד, חוויה של קיום מלא שמרחיבה את החוויה האישית והקולקטיבית בו זמנית.
לחצו לצפייה בגלריית התמונות המלאה
והנה כמה רגעים שתיעדנו במהלך המופע, צפו
