ניסיון להיות חלוצי הז'אנר
לכאורה, בתיאטרון הלאומי הבימה ביקשו להיות מהחלוצים בז’אנר חדש. תיאטרון שנולד מתוך ימי המחאה, לפני המלחמה, לפני הקריסה. לא הצגה על הקרב, אלא על הבית. לא על החזית, אלא על הסלון. הרצון הזה ניכר כבר בשמות המעורבים. המחזאי יותם גוטל, הבמאי אריאל וולף והמנהל האמנותי הטרי נעם שמואל, כולם מדברים על אומץ להציג על הבמה את מה שקורה בחברה בזמן אמת.
המחזה והזמן שבו הוא מתרחש
יותם גוטל חזר משהייה ממושכת בברלין. שם, לדבריו, לא הוזמן מעולם לארוחת ליל שישי יהודית. חוויית ההזנחה הזו, יחד עם החזרה הביתה, הולידה את הרעיון למחזה. עלילת המחזה "פעולות פשוטות" מתמקדת במשפחה תל אביבית (שהוזזה לקראת עליית המחזה ובעקבות המלחמה לעוטף עזה..) בערב שישי, כשהעולם מסביב כבר לא אותו דבר.
העלילה מתרחשת בשבוע שבו שר הביטחון דאז, יואב גלנט, שהודח מתפקידו, הופיע בנאום לאומה והזהיר מפני הסכנות שמביאות ההפיכה המשפטית והשסע החברתי. הבחירה בזמן הזה אינה מקרית. הסדקים כבר ניכרים, אך השגרה עוד מנסה להחזיק את כולה יחד.
הפרזנטציה בחדר החזרות
הבוקר נחשפנו לקטעים מתוך המחזה בחדר החזרות של הבימה. המוקד היה שלוש ארוחות ערב. שולחן, אוכל, שיחות יומיומיות, ושתיקות שמדברות יותר מכל. הקטעים מצליחים להעביר את התחושה של משפחה במצוקה עדינה, מבלי להיכנס לפוליטיקה ישירה.
הדמויות מתמודדות עם היומיום, עם רגשות, עם כעסים קטנים והחלטות בלתי נמנעות. האקטואליה נוכחת כמעט תמיד, אך מופיעה כצללית, לא ככוח פוגעני ומרכזי.
הבימוי והטון
אריאל וולף בוחר בבימוי מאופק, כמעט מחוץ למרכז. הדרמה נוצרת בהצטברות איטית של רגעים, לא במלודרמה או בהצהרות רמות. תנועות מינימליות, מבטים נעים, הד, מחוות גוף, כל אלו יוצרים מתח דק אך תמיד נוכח.
הטון ההומוריסטי דק ומדויק, והעצב נשזר בו באופן טבעי. המוזיקה, התאורה והעיצוב מחזקים את האינטימיות ומאפשרים לצופה להרגיש בבית, בתוך המתח.
הדמויות והייצוגים
המחזה מציע פסיפס ישראלי רחב ומורכב. אב המשפחה הוא קשיש, חצי דמנטי, ממלמל ג’ינגלים ישנים של הליכוד לצד המנוני המחתרות.
אחת הבנות יוצאת עם בן זוג מזרחי, פריפריאלי, סטודנט לרפואה במסלול גינקולוגיה, דמות שמבקשת לזעזע ולשבור סטריאוטיפים. בן משותק, מרותק למיטה, מטופל בידי אחות ערביה, נוכחות שקטה, אבל טעונה.
האחיות האחרות מטיחות סיסמאות כמו "פשיזם", לא תמיד מבינות את משמעותן. המשפחה כולה נעה בין חמלה לעייפות קיומית.
העולם החיצוני, החברה הישראלית, השסע הפוליטי והחברתי, נוכחים אך אינם מובלים לסצנה המרכזית.
הביקורת האישית מהצפייה
לטעמי, הקטעים שהוצגו אינם צוללים לעומק השסע החברתי. לא העדתי, לא גיאוגרפי, לא פוליטי, לא זהותי. המגוון והמורכבות נוכחים, אך יותר כרקע מאשר כחזית דרמטית. התחושות האמיתיות, הקרעים החברתיים, ההבדלים המיניים והפוליטיים, אינם מתמודדים עם הצופה באופן ישיר.
השיחה שאחרי הפרזנטציה
לאחר הצפייה העליתי את התחושה הזו. נאמר לי שהעומק מצוי בחלקים המתקדמים יותר של המחזה. הרגעים החדים, כך נטען, עוד לפנינו. ובכל זאת, נותרה השאלה – אם כאן מצויה הליבה הדרמטית, מדוע לא נחשפנו אליה כעת?
יוצרים ושחקנים
מחזאי: יותם גוטל | בימוי: אריאל נ. וולף | דרמטורגיה: נגה אשכנזי | תפאורה: נועה אתגר | תלבושות: יהודית אהרון | מוסיקה: איתמר גרוס | תאורה: חני ורדי, יאיר סלמן | הדרכת טקסט: ענת זמש ריגל | ע. במאי: רותם נהיר | גלעד: תומר שרון | אילנה: ליליאן ברטו | יעקב: דב רייזר | ענת: מיקי פלג רוטשטיין | מאיה: אסנת פישמן | עמליה: הגר טישמן סבג | אורי: אסף זלמנוביץ’ | יואל: תמיר גינזבורג | ראמא: יארא זרייק
אמירה אמנותית ואומץ
מכל מקום, לדבריהם של גוטל, וולף ושמואל, מדובר במחזה ראשון מסוגו בארץ. מחזה שמבקש להציג על הבמה את ימי המחאה, את הסדקים בחברה, את השסעים והשכבות. גם אם הדרך עדינה, הכוונה ברורה.
מדובר במהלך אמיץ וכנה, כזה שמנסה לשים מראה מול המציאות. "פעולות פשוטות" הוא ניסיון לשרטט, דרך משפחה אחת, את פרצופה של המדינה.
המחזה יעלה מעל בימת תיאטרון הבימה החל מתאריך 17 בינואר, כרגע הוא ימשיך עד תחילת מרץ. מוצאי שבת. כרטיסים זמינים כאן