מופע המחול "וירוס של אוהד נהרין" עלה לראשונה מעל הבמה בשנת 2001. דהיינו, כבר עשרים וחמש שנים שהמופע הזה רץ מעל הבמות, כמה דורות של רקדנים נטלו בו חלק, ולא רק בארץ – להקת בת־שבע רצה עימו במסעותיה ברחבי העולם.
היום בצהרי שישי במרכז סוזן דלל בנווה צדק, עלה שוב וירוס בעיבודו ובביצועו של האנסמבל הצעיר, והוכיח שגם אחרי 25 שנה, הוא ממשיך לטלטל, לאתגר ולחדש. היינו שם
המקור, ההשראה והרעיון
המופע סופג את השראתו הרעיונית והתפיסתית מהמחזה האוונגרדי "העלבת הקהל" של פטר הנדקה, שם התיאטרון מתפוצץ.
אין תחזיות, אין פאתוס – רק זמן אחד, משותף, שבו הקהל והרקדנים נוכחים יחד. המילים, המוזיקה והתנועה יוצרים יופי וכאב, והקהל, כגוף פעיל, נאלץ להתמודד עם עלבונו, ייחודיותו וכוחו לערער סדרים קיימים.
במילים אלו פחות או יותר ביקשו בלהקת המחול בת שבע לאפיין את המופע בפניה לקהל.
פתיחה פרובוקטיבית – הקריין והחומה
האורות נדלקים, הקריין בחליפה ניצב מעל הקיר השחור שסוגר את הבמה משלושה צדדים, ומשחרר רצף משפטים יבשים ומאתגרים – "ברוכים הבאים, היצירה הזאת היא פרולוג, אתם לא תשמעו כאן דבר שלא שמעתם קודם. אתם לא תראו כאן דבר שלא ראיתם כבר קודם… אתם תשמעו את מה שבדרך כלל לא ראיתם כאן…"
במקביל, הרקדנית הראשונה נצמדת לקיר האחורי הצבוע שחור, ובתנועת מחול מדויקת מתחילה לצייר בגיר לבן קו מתאר של דמות. רקדנית נוספת מצטרפת וממשיכה את הקו בגופה, וככל שהאנסמבל מצטרף, האיור והכיתוב מתרחבים עד להופעת המילה PLASTELINA. חלק מהצופים קראו זאת "פלשתינא", אך הפרשנות הנכונה היא בעצם הכוונה ל- "כחומר ביד היוצר" – אמירה שמסכמת את רוח היצירה.
תלבושות וצבעוניות בשחור לבן – הגוף מול החלל
התלבושות, שעוצבו על ידי רקפת לוי וזוהר שואף, משחקות במלוא עוצמתן עם שני צבעים: החלק העליון של הרקדנים והרקדניות – מהכתפיים ועד מתחת לעכוז – לבן, והרגליים בשחור.
הבחירה בצבע לבן, במיוחד כנגד הקירות השחורים, מדגישה כל תנועה, כל חמוקי הגוף, ומחזקת את המתח הדרמטי. התאורה הלבנה, שתוכננה על ידי במבי בואנו, מוארת אך בלתי מזיקה לעיניים, מדגישה את הצורה האנושית ומעצימה את החוויה החזותית.
המוזיקה – מרחב בין תרבויות
פס הקול של וירוס הוא שותף אמיתי ליצירה: מוזיקה מקורית של קרני פוסטל, חביב אללה ג'אמל ושאמא ח'אדר, לצד יצירות קלאסיות ועכשוויות – "אדאג'יו לכלי מיתר" מאת סמואל ברבר בביצוע רביעיית קרונוס, "אני רוצה" מאת פול סטוקס ופיט פרסונס, "Ug" מאת מר סקראף, "Les Bulles" מאת קרלוס ד'אלסיו
הסנכרון בין התנועה למוזיקה היה טוטאלי כך לדוגמא פסיעות קטנות מצד לצד המדמות מחול דבקה ימתיכונית נעות על מקצב המוזיקה של חביב אללה ג’אמל, בעוד הקטעים הקפיציים והרובוטיים של Mr. Scruff יוצרים תזזית מוחלטת. כל שינוי מוזיקלי מיידי מתורגם לשפה פיזית, כך שהמחול והצליל הם דיאלוג אחד מתמשך.
האנסמבל – תנועה כמרד
האנסמבל הצעיר מבית בת־שבע יוצר אינטראקציה מתמדת עם הקהל, שוברים גבולות בין במה לצופה, ומשלבים את הכוריאוגרפיה הקבוצתית והיחידנית יחד. כל רגע במופע הוא התרסה, התבוננות ובחינה מחדש של הגוף מול המוזיקה והחלל. שאפו אדיר ליכולות הגופניות וכל הכבוד לזרימת המופע כיחידה אחת מתמשכת כמו נהר הזורם בקצפו. תענוג לעיניים ולחוויה המלאה.
סיום – שטף בלתי נגמר של עלבונות
במערכה האחרונה, הקריין שב להעליב את קהל הצופים ומנמיכם, בשטף הגידופים המתחכמים נשמעת החריפות המלאה של המחזה שממנו שאב נהרין את השראתו: "אתם – חבורת רפי שכל, נפוחים מרוב חשיבות עצמית, חסרי בושה וחסרי תקנה, פרצופים של אוכלי נבלות, חנפנים עילגים, כרסנים נפוחים, עדר של חקייני עלובים, פוחזים ארסיים, מחיאות כפיים עלובות, אוזניים אטומות, עיניים מזוגגות, תאוותנים קשי עורף, נוכלים חמורי סבר, מלמלי שטויות – אפסים! אתם – חסרי דמיון, כורי בורות של מחשבה, מתנפחי חזה בלי כיסוי, מזילי ריר תרבותי, מדקלמי דברי סרק, ממלמלי אמיתות מזויפות, אוכלי הנבלות של רעיונות אחרים – עלובים, עלובים, עלובים."
מילה
אל תחמיצו, תתארגנו על כרטיסים, יש עוד תאריכים, ממליץ בלב שלם
טעימות מתוך המופע, יוטיוב ואפל מיוזיק.
