ערב קיץ ירושלמי, אלפי תושבי מועצת בנימין ממלאים עד אפס מקום את בריכת הסולטן. הבמה מוארת, האנרגיה באוויר מחשמלת, ועדן חסון, אחד האמנים הפופולריים בישראל, עולה להופיע מול קהל של יותר מ-6,500 איש. אלא שהפעם, מאחורי ההתרגשות הגדולה, עמד גם סיפור לא פשוט של התנגדות, מחאה וניסיון למנוע את המופע.
סערה לפני המופע
ימים אחדים לפני האירוע פרסם ועד רבני בנימין מכתב פומבי הקורא למועצה "לשקול מחדש את אופי אירועי התרבות". לטענתם, הזמנתו של חסון – אמן צעיר, מצליח וגלוי בנטייתו – מהווה מהלך הפוגע "בערכי קדושת ישראל והתא המשפחתי". למחאה הצטרפה קבוצת תושבים שניסתה למחות נגד ההופעה, בטענה כי עצם נוכחותו של חסון אינה מתאימה לאופי הציבור המקומי.
חסון לא נשאר חייב. בפוסט חריף שפרסם ברשתות הוא הבהיר: "קומץ אנשים קיצוניים מנסים למנוע ממני להופיע רק מעצם היותי שונה מהם. הם טוענים שאני פוגע ברוח היהודית – ואני, שגדלתי במסגרות דתיות, יודע שזו לא הדת שאני מכיר". הדברים זכו לתהודה רבה ולגל תמיכה רחב.
ואהבת לרעך כמוך
ובסוף – המוזיקה דיברה. חסון עלה לבמה בחולצה עליה התנוסס הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", וקיבל את פני הקהל באמירה מרגשת: "אתם עוזרים להבין ש'ואהבת לרעך כמוך' זה לפני הכל". ברגע הזה כל המחאות התפוגגו, ובמקומן עמד מופע קצבי, מרגש וסוחף, שהחזיק את הקהל על הרגליים מהשיר הראשון ועד האחרון.
במהלך הערב הצטרף אליו גם הזמר דניאל וייס, והחיבור ביניהם הדגיש את הרוח שביקש חסון לשדר – אחדות, שמחה, והוכחה שהמוזיקה חזקה מכל מחסום או מחאה.
הופעתו של עדן חסון בבריכת הסולטן הייתה הרבה מעבר לעוד מופע קיץ של להיטים וצלילים. היא הפכה לאמירה תרבותית-חברתית ברורה: מוזיקה היא גשר, היא מחברת, היא לא מכירה בקירות שמנסים להציב בפניה. דווקא מול הניסיון לבטל ולהשתיק, היא צמחה לאירוע של קבלת השונה ושל אהבת חינם – ערכים שכנראה אנחנו צריכים יותר מתמיד.