מה לעזאזל קרה פה? מועדון הקצב של אביהו פנחסוב השתלט על הבארבי

יש מופעים שמתחילים גבוה, ויש את מועדון הקצב של אביהו פנחסוב – שמתחילים באופרה וממשיכים לדלג על כל החוקים האפשריים. מופע שהוא ערב רטרו מוזיקלי, תיאטרון קברט, שעת סיפור ומסיבת חפלה ים תיכונית – הכל ביחד. שעתיים שבהן קשה להישאר אדיש, לא בגלל הווליום (אם כי גם זה לא חסר), אלא בגלל התחושה שאתה חלק ממשהו פרוע, אינטנסיבי, מצחיק, ובעיקר – לא צפוי.

הבעיה (או הקסם) היא שבעולם של פנחסוב אין רגע דל. כל שנייה צריכה להיות שיא. כל תלבושת זועקת תשומת לב. כל שיר מלווה באקט. וברגעים מסוימים – זה שואב. אתה נמשך, נסחף, ואז מגלה שאתה מתנשף – לא כי רקדת, אלא כי לא הספקת לנשום. ועם זאת, קשה שלא להתפעל מהרמה, מהדיוק המוזיקלי (סחטיין על ההרכב, באמת) ומהמחויבות של מועדון הקצב הזה להפוך כל הופעה לחגיגה – או לחילופין, לפסטיבל רחוב על סטרואידים.

כי אין כמו דייט זוגי שמתחיל באזעקה ומסתיים באביהו עם תחתוני ספידו

ההופעה הזאת הייתה עבורי רגע מיוחד. לא רק בגלל הלהקה או ההפקה, אלא בגלל שזו הייתה הפעם הראשונה שאני וניקה (הידועה כ"האישה") יוצאים להופעה מאז הולדת ביתנו השנייה (ובכלל ליציאה אמיתית). ההכנות היו כמו מבצע צבאי קטן – מקלחות, בקבוקים, השכבות, סבתא שבאה בדיוק בזמן, סיבוב לוודא שכולן ישנות. הכול עבד לפי התכנון, ואז כשהיינו כבר עם התיק על הגב בדרך לצאת שמענו את האזעקה. החות'ים החליטו לאחל לנו ערב נעים עם עוד מטח קטן. מקריות? אולי פעם. היום זה כבר הפך לשגרה עקומה.

בצעד משולב של אומץ והכחשה עם מידה לא מבוטלת של טיפשות החלטנו שהפעם אנחנו לא מעירים את הילדות ויוצאים איתן לחדר המדרגות, במקום זה נשארנו בדריכות צמודים לעינית הדלת, בוחנים את השכנים שנכנסו ויצאו. כשהאחרונים חזרו לביתם, אנחנו התגנבנו בזהירות אל החנייה, עם דופק מוגבר ותקווה אחת פשוטה – להגיע לבארבי בזמן, כדי לא לפספס את הרגע הכי טוב של ההופעה – הבירה של הלפני.
וכך לערב אחד, לא היינו הורים, אלא עוד איזה זוג תל אביבי בדייט אלכוהולי וחפלה מוזיקלית.

כבר מהשנייה הראשונה היה ברור שזו לא עוד הופעה – השעון מראה 22:10, איחור קל לבארבי, אבל תכל’ס, מי סופר כשעל המרפסת למעלה עומדת זמרת אופרה לבושה כאילו הגיעה הישר ממשתה טיודורי, ויורה עלינו גרסה מהפנטת של "התקווה". הקהל שותק – מופתע, מסוקרן, ובעיקר לא מבין אם עוד רגע נכנסת גם תזמורת סימפונית. מה שכבר לא יפתיע אף אחד כשמדובר במופע של אביהו פנחסוב.

נגמרת שירת "התקווה" ועל הבמה המרכזית עולה שרירן מרשים, כזה שגרם לקהל לתהות – האם אביהו פנחסוב עשה מנוי לחדר כושר? אולי אלטר אגו מוחצן? רק כשמסכי הווידאו נדלקו הבנו שההצגה האמיתית עוד לפנינו – אביהו האמיתי היה בכלל בחוץ, רכוב על אופנוע כבד, מילא, להגיע לכניסה עם אופנוע, אבל הוא לא עצר שם, הדלתות של הבארבי נפתחו והאופנוע עם אביהו עליו נראה מפלס את דרכו באומץ דרך קהל הסולד-אאוט הצפוף עד ממש לבמה. פתיחה שמבהירה: זה הולך להיות ערב בלתי שגרתי.

מהבר ביפו לשלושה ימי סולד אאוט בבארבי

מועדון הקצב של אביהו פנחסוב התחיל איפשהו בין הבר ביפו לשנות השבעים. זה קרה ב-2012, כשאביהו לנדוור (הזמר) ומארק פנחסוב (המפיק) חיברו שמות – ובעיקר חיברו סגנונות. השם הוא מחווה ללהקות הקצב של פעם, והחבר הוותיק חיים רומנו (אקס צ'רצ’ילים!) שם מהיום הראשון.

מאז הם שחררו שני אלבומים, שלל סינגלים כמו "ימים יפים", "את מצילה אותי", "מודה", "סוליקו", ו"זמר של חתונה", ובין לבין גם קפצו ל"כוכב הבא", עלו על כתפיים, אבל לא הגיעו לאירוויזיון. ב-2024 הם הוציאו את “סדנה להעצמה עצמית” ו”בסוף אני מגן דוד”, ואז הגיע הלהיט הטרי “בבון של יפו” עם גלעד כהנא.

ובזמן שמלחמה בחוץ, הם הופיעו לחיילים – עד שסרטון ספידו הפך לוויראלי וצה"ל קצת פחות התלהב. הסוף? חיקוי בארץ נהדרת. ברור.

"אני רוצה שכל אחד פה ישאל את עצמו איפה הוא היה ברגע שאני עשיתי את הבחירות הנכונות"

ואנחנו חוזרים אל ההופעה עצמה, אביהו כיבה את האופנוע ועלה לבמה עטוי חליפת עור נחש ירוקה וחולצת שיפון שקופה, אפשר היה להרגיש שזה הולך להיות ערב מהסוג שמתחיל באובר-דה-טופ – ומסרב לרדת משם. השיר הראשון, “סדנה להעצמה עצמית”, פתח את ההופעה בסערה. הקהל היה שם איתו מהצליל הראשון, צורח כל מילה, כאילו מדובר במנטרה חיונית לימי חרדה לאומית. השיר, שיצא לפני יותר משנה, כבר הפך לקלאסיקה, ואיך אפשר שלא עם משפט המנטרה שמבטא בדיוק מושלם את התורה של פנחסוב "מי שלא הולך עד הסוף, בסוף הוא נעלם"

מיד אחר כך נורה רצף של להיטים – "זמר של חתונה" עם האנרגיה הכיפית והקולקטיבית שלו, "מתעתעת" שמספק את המימד הקברטי-מלודרמטי, ו"אברום", אותו שיר יווני שעלה לראשונה ללב הבמה בתוכנית "הכוכב הבא", וכאן קיבל עיבוד חי, סוער ועם הרבה נוכחות מוזיקלית בימתית.

ההופעה של מועדון הקצב לא הסתפקה במוזיקה – היא נבנתה כמופע תיאטרלי מלא הפתעות. בין השירים שולבו קטעים של יוסף המספר וסיפור עממי ממרכז הבמה, נער בלבוש מלאך ששר מהמרפסת העליונה, ורקדנים ורקדניות בלבוש משתנה – פלמנקו, אוזבקי, חיילים ועוד, שהוסיפו אווירה חגיגית וצבעונית "ובשלב מסוים, בלי התרעה, אביהו נשכב על מיטת מסאז' אמיתית – עם שמנים, מגבת ומטפל מקועקע – כאילו אין מחר. מוזר? מאוד. אבל איכשהו זה עבד. זה הזמן של אביהו להירגע קצת ואפילו להעביר ביקורת על ההוויה הישראלית שלנו "יש רגעים בחיים שבן אדם צריך להגיד את האמת, המצב חרבנה".

ויש גם את השיר "בבון של יפו". הסינגל החדש (והמעולה, וואי איזה פזמון מדבק!) שנכתב יחד עם גלעד כהנא וישראל ברייט בהפקתו של תמיר מוסקט, נכנס בקצב סוחף ובביצוע בימתי מרהיב: אורות מסתחררים, תפאורת עצי בננה עכשיו יושבת בול השיר הזה, ואביהו שנראה כמו שילוב בין גיבור טלנובלה לקרנבל ברזילאי. זה רגע שבו כל ההגזמות מתחברות לאירוע אחד מדויק. הקהל בטירוף. הבארבי כבר מזמן לא מועדון – הוא זירת קרקס אקלקטית.

אחד הרגעים המוזרים / מרגשים(?) היה כשאביהו העלה לבמה זוג מהקהל, לאחר שסיפר שהוזמן להופיע בחתונתם אך נאלץ לבטל בשל ההתחייבות להופעת הבארבי. הוא הקדיש להם שיר בסגנון חזני, כאילו מדובר בטקס חופה על אמת. האם זה היה אמיתי או מבוים? כמו כל מה שקורה במופע כזה – קשה להבחין, והגבול בין צחוק לרגש נותר דקיק.

"ימים יפים" – שיר הנושא של הסדרה תאג"ד – מחזיר אותנו לקו יותר מיינסטרימי. הקהל שר, מריע, ומרגיש בבית. ואחריו – רגע של קדושה. הבמה מחשיכה שוב, עולה חזן אמיתי עטוף בטלית ופותח בקטע חזנות. הקונטרסט כה חד שהוא כמעט משתק. אבל זה עובד. ההפתעה, הרצינות, הכוונה – כולם מקבלים מקום.

ומיד לאחר מכן – השיא הרגשי של הערב. אביהו יושב בקדמת הבמה, בליווי טריו אקוסטי: מקס שצ׳דרוביצקי על העוד ומאור שמעון חי על הגיטרה. הם מבצעים את “בסוף אני מגן דוד”, שיר שקט ומכבד, שהוקדש לאביו של אביהו שנפטר לפני מספר שבועות. זו הפעם הראשונה שבה אביהו מוריד את המסכות ונכנס למוד רציני, מבט ישיר לקהל, טון מפוכח, והרבה רגש. הקהל, ברובו, מכבד. יש מי שצועק – תמיד יש, קשה לאנשים להפריד בין אביהו של הצחוקים לזה שמנסה להעביר מסר, אבל אביהו מסמן בשקט בידו: תנו לרגע הזה להיות. וזה קורה. השיר שנכתב כדי להוביל את פרויקט ההוקרה לפצועי ופצועות המלחמה של כאן 11 מקבל את המקום הראוי לו והצחוקים נשארים בצד לכמה דקות.

המופע שלא נותן לך לנוח – וזה בדיוק הקטע

לצפות בהופעה של מועדון הקצב של אביהו פנחסוב זה כמו להיות בקרוסלת חושים – במובן הכי מדויק של המילה. מהרגע הראשון הכול עובד בפול ווליום: מוזיקה, גימיקים, דמויות, תיאטרון, קפיצות וקרנבל חזותי.

קשה להתווכח עם הצורך שההופעה הזאת ממלאת דווקא בימים קשים כאלה, אנשים צריכים את זה: לצחוק, לשיר, לרקוד, לשכוח. להופעה הזו יש סוג של אפקט רפואי, היא כל כולה שמחה. וזה, כנראה, מה שכולנו צריכים עכשיו והרבה מכך. בסוף שהאורות כבים ואנחנו הולכים הביתה בפה נשאר טעם של עוד ודבר ראשון שעושים זה להפעיל יוטיוב לחזור אל השירים.

הלהקה:
שירה – אביהו לנדוור
תופים – טל כוכבי
גיטרות – מאור שמעון חי
גיטרות – חיים רומנו
סקסופון – ניר טייב
קלידים – יזהר בן טוב
גיטרות, עוד : מקס שצ׳דרוביצקי
כלי הקשה – יאיר צברי

לחצו לצפייה בגלריית התמונות המלאה