עוד מספר שבועות יצויין יום הולדתו המאה של הסופר, סאטיריקן, מחזאי, תסריטאי, עיתונאי, פובליציסט, בעל טור, צייר ובמאי קולנוע ותיאטרון ישראלי, חתן פרס ישראל אפרים קישון שהלך לעולמו לפני עשרים שנה, מותיר לנו שלל מחזות, סרטי קולנוע, ספרים ודמויות שעצבו את התרבות הישראלית בהוויה המקומית. התאריך הוא תזמון מצויין להעלאת המחזה הראשון שכתב שוב על הבמה.
קשרים או כישורים
בשנת 1953 עלה בפעם הראשונה מעל בימת התיאטרון הלאומי הבימה המחזה "שמו הלך לפניו" שאפרים קישון כתב והמחיז. מחזה המביא את סיפורו של צבי, עולה חדש, המגיע לארץ לפגוש את קרובי משפחתו שממהרים לארגן לו מכתב המלצה וראיון עבודה. עקב טעות במכתב, צבי ממונה לאלתר למנהל מחלקת צינורות במשרד הממשלתי. להפתעת כולם, הוא עושה חיל, מייעל את העבודה ונלחם בשחיתות.
העלילה הולכת ומתפתחת כמיטב המסורת הקישונית כפי שאנחנו מכירים במיוחד מסרטיו המביאים את סיפור הממסד המטופש של מדינת ישראל – "ארבינקא", "סלאח שבתי" ו" השוטר אזולאי". קישון מיטיב להנציח את הבירוקרטיה הפיקודית במוסדות ובמנגנונים הנשלטים כתמנון על ידי הפוליטיקאים ובאי כוחם בכל שלוחה. במחזה אנחנו עדים למהפך לכאורה המרסק את השיטה. אולם האם הפקידים והבירוקרטיה יסתגלו למהפך? האם גיבור המחזה, צבי, יצליח לשנות סדרי עולם בשירות הציבורי? האם כל זה נשמע לכם מוכר מאיפשהו?
תה? עם סוכר? כפית אחת, שתיים?
בעלילת המחזה כשכבה קדמית פיזית ותיאורטית, אנחנו פוגשים את דמותה של ציונה המגולמת בידי מיקי קם, מחלקת התה הפשוטה והנצחית, מי ששירתה כל ראש ממשלה מאז קום המדינה, מגוללת בפנינו את סיפורו המצחיק של אותו צבי אותו מגלם נורמן עיסא, מתחילתו המבטיחה ועד סופו המריר. חרף תפקידה הזוטר, ציונה היא היחידה שמבינה כיצד עובדים הדברים במשרד בו היא עובדת. בכלל המקצוע של מחלקת התה, שכבר עבר מן העולם היה נהוג במשרדים ממשלתיים בדרך כלל בראשית המאה שעברה עד שמכונות האוטומטיות לשתייה חמה וקרה תפסו את מקומן של העובדות. במוסדות ממשלתיים מסוימים התפקיד עדיין קיים אך השתכלל לכדי הכנות ארוחות בוקר לבוסים ודאגה לכיבוד בישיבות הארוכות.
ההיסטוריה של המחזה
בגרסה המקורית של שנות החמישים שביים ישראל בקר, כיכבו על הבמה יהושע ברטונוב, שלמה בר שביט, יהודה רובינשטיין, דוד ורדי, חנה'לה הנדלר, ניורה שיין, שמואל סגל, שמואל רודנסקי, רחל תימור ומישא אשרוב.
בשנת 1977 שב המחזה ועלה מכל בימת הבימה בפעה השניה, הפעם בבימויו של אברהם דוד ובהשתתפותם של השחקנים ליא קניג, ניסים עזיקרי, מוסקו אלקלעי, אתל קובינסקה, שמואל סגל, שמואל רודנסקי, אברהם רונאי ונירה רבינוביץ.
כעת עולה המחזה בפעם השלישית מעל בימת התיאטרון הלאומי הבימה בעיבוד חדש מאת ארז דריגס, בבימויה של דפנה זילברג בסיוע נועה בן יונה ובתוספת של פס קול מוזיקלי שיצר עבור ההצגה במיוחד המוזיקאי היוצר דניאל סלומון.
הפעם ניצבים על הבמה השחקנים נורמן עיסא, מיקי קם, ענת מגן-שבו, אורי הוכמן, בן יוסיפוביץ', שמוליק כהן, ניל משען והגר טישמן.
ההבדל הפעם הוא בתפקיד של מיקי קם המביאה סיפורים בגישה ישירה וללא תיווך היישר אל הקהל שבאולם כשהיא יורה בצרורות אמירות עכשוויות עשירות באקטואליה, חלק מרומז וחלק לא מבוטל באופן ישיר ומאוד נוקב. הביקורת שהעלה קישון אז בשנות החמישים כלפי הממסד והבירוקרטיה הפקידותית, השיטה, אותה הפעילו אנשי מפא"י ההיסטורית ואומצה באהבה רבה בידי מפלגת השלטון הנוכחית שהעצימה אותה לרמות אלוהיות כמעט של קשרים במקום כישורים, מקבלת כיום אצבע בעין היישר למתרחש כאן מאז אותה שבת שחורה ואף קודם לכן. מעבר לפרצי הצחוק של הקהל ובצדק, טמונים רגשות המחאה על המחולל כאן. סיפור המחזה הוא רק הגרעין שמסביבו אנחנו עדים להתפרקות המוסרית המוחלטת.
מה זה פתק?
בעצם ליבתו של המחזה הוא הצטעלע – הפתק, מה שכלל בד"כ בתקציר את הנוסח "הנ"ל מאנ"ש, נא לדאוג לו" היה ביסודו שיטה שהונהגה בידי פעילי מפלגת מפא"י, יש האומרים כי ממציאה הוא פנחס ספיר שכיהן כשר האוצר השלישי של מדינת ישראל. ומי שנחשב ל"אבי הכלכלה הישראלית" משום שהניח את התשתית הכלכלית של מדינת ישראל, החל את דרכו בכנסת כשר המסחר והתעשייה. בתקופת כהונתו צמחו מפעלים ברחבי הארץ, גם באזורים שלא הייתה בהם הצדקה כלכלית. אחת ממשימותיו החשובות והדחופות הייתה לייצר מקומות עבודה בהקדם האפשרי ואת זאת ראה כחובה חברתית. שיטת עבודתו של ספיר הייתה ישירה, ודלתו הייתה פתוחה לכל מי שהיה זקוק לשטוח בפניו את בעיותיו וצרותיו. על רקע שיטת העבודה הישירה, פיתח ספיר את "שיטת הפתקים", אשר הולידה אגדות וגם לא מעט ביקורת. בשעת הצורך היה תולש דף מפנקסו השחור ובו היה כותב לדוגמה: "נא לעזור לאיש שאני שולח אליך…". מקבל הפתק היה מבין שספיר רוצה ביקרו של האיש ושיש לדאוג לו לעבודה. לפתקים של ספיר היה כוח מאגי לפתוח דלתות, למצוא משרות, להשיג הלוואות, להקים מפעלים ולקבוע גורלות. חתימתו על פתק כזה הייתה שווה למסמך ממלכתי רשמי.
וכמו שאמר בזמנו החכם באדם, אין חדש תחת השמש, מה שהיה הוא שהיה וכו'.
ביקורת – האמת, הקאסט שהתיאטרון הלאומי הבימה הציב על בימת המחזה הוא פשוט מצויין, כל אחד ואחת מהשחקנים עושה את תפקידו ונכנס לדמות בכישרון רב. התפאורה שבנה ניב מנור המביאה בתחילה את דירתם של בני הזוג המארחים את קרוב משפחתם העולה החדש מחד ובהמשך את משרדי הממסד משדרים בהצלחה רבה את האווירה והויז'ואל של שנות החמישים עד לפרטים הקטנים, כך גם עבודת ההלבשה שנטלה על עצמה ארנה ברנט שמעוני מביאה את האופנה של אז לבמה כיום ומעצימה את התחושה כשאתה נסחף פנימה אל תוך העלילה. לגבי הזווית החביבה עלי בהצגות – הפן המוזיקלי, דניאל סלומון שלו עבר עשיר ביצירת מוזיקה לבמות ומסכים הביא את העיטור המוזיקלי במחזה למקום המדויק ביצירת פסי קול קצרצרים המשתלבים בעלילה בדמות פסנתר וכלי מיתר שנותנים את התחושה של המתח העלילתי מחד ואווירת שנות החמישים מאידך ברמיזות מדוייקות.
מן הראוי לציין כי לא רק האכסניה של התיאטרון הלאומי הבימה עסקה ועוסקת במחזה הוותיק, בשנת 1966 עלה המחזה במסגרת תיאטרון זווית של שמוליק עצמון שגם ביימו ובכיכובו של אלי כהן. בשנת 2003 התיאטרון יידישפיל העלה את המחזה בגרסה ביידיש אף היא בבימויו של שמוליק עצמו ובכיכובו של אנדרי קשקר. בשנת 2008 ההצגה עלתה בקו פרודוקציה משותפת של התיאטרון הקאמרי ותיאטרון חיפה בבימויו של משה נאור ובכיכובו של שלמה בר אבא.
המחזה בגרסתו הנוכחית ממשיך לרוץ מעל בימת התיאטרון הלאומי הבימה, לפרטים, תאריכים וכרטיסים.
בכתיבת הסקירה הסתייעתי בתוכנית ההצגה המלאה שנערכה בידי רמי סמו.
ולקינוח, שיר התה, רגע לפני השתחוויה
