לחישות הנוסע

המופע של מיכאל דוד רוזנברג, המוכר בפסאודון – Passenger במועדון בארבי, תל אביב, שלישי 10.06.2014. נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.

פסנג'ר, על שמו הבימתי, צעיר כבן 30 ממוצא יהודי בריטי, הקים לפני עשר שנים להקה הנושאת את שמו שנגנה מוזיקת פולק שכתב הלחין ושר, הרכב שהחזיק כשש שנים, מאז ממשיך מיכאל את מסעו בעולם כיוצר מבצע עצמאי הממשיך את אותו קו מוזיקלי. אמש הגיע פסנג'ר לבימת מועדון בארבי ושבה את ליבותיהן של כאלף ילדות גלגל"צ…

טוב, אנסה להתאפס ולהתמקד, האמת שעל בואו של פסנג'ר ארצה התבשר הציבור התל אביב כבר לפני מספר חודשים, אלו שיודעים ומבינים את העניין, במיוחד מבינות, רכשו את כל הכרטיסים להופעה (950) שהוכרזה כסולד אאוט זמן רב לפני קיומה, הישג לא קטן בפריפריה המקומית.

מה יש בו בפסנג'ר שגורם לכל כך הרבה צעירות לנוע בעקבותיו משל היה החלילן מהמלין המוביל בסך שיירת עכברים אל אובדנם בים, להבדיל אלף אלפי הבדלות, שיר אחד בלבד עשה זאת, שיר אחד בלבד שהפך את פסנג'ר מעוד זמר פולק בריטי המשוטט ברחבי העולם, וגם בכך אגע מיד, לסוג של גיבור תרבות מוזיקלי, מושא להערצה.

הכל התרחש לפני שנתיים בדיוק, כאשר השיר "Let Her Go" מתוך אלבומו All The Little Lights שיצא בשנת 2012 עם שני תקליטורים, האחד בהפקה חשמלית והשני אקוסטי, כבש את מצעד ההשמעות ברחבי העולם, וחצה את רף 300 מיליון צפיות ביוטיוב, שנה לאחר מכן הוכרז כשיר השנה בגלגל"צ…

פסנג'ר הספיק להשיק בסך הכל שבעה אלבומים, הן עם להקתו והן לבד, אחד מהם קטנטן, אי.פי, והאחרון הנושא את השם  Whispers הושק ממש לפני ימים ספורים, רובם של המעריצים ובמיוחד המעריצות שמלאו את מועדון בארבי אמש, שמו את ידיהם על עותק בדוכן המכירות שהוצב בכניסה למועדון.

גלגל החיים, צחוק הגורל, תעתועי המזל, תקראו איך שתרצו, אבל את החימום למופע של פסנג'ר אמש במועדון בארבי, נתן אוהד ריין, המוכר בתיוג המסחרי "Old Man River", מי שעשה שנים ארוכות בחציו הדרומי של כדור הארץ, במיוחד באוסטרליה ופרץ לתודעה המקומית במיוחד עם הלהיט "Sunshine" (על אוהד ריין הכברתי במילים כאן בבלוג בכתבה שלמה ועוד כמה אזכורים).

הקטע, תעתוע, גלגל המזל, סיבובו של הכדור התבטא בכך שבעוד ששנים קודם לכן ליווה פסנג'ר המכונה בידי אוהד בשם מייק כאורח מלווה ומחמם במופעי אולד מן ריבר, מאז פריצתו לתודעה העולמית עם הסינגל ההוא בשנת 2012 השתנה הסדר, אמש כאמור עלה אוהד מצוייד בגיטרה אקוסטית, מכשיר לופר לשכפול השירה והאקורדים לביצוע כמה משיריו כחימום תואם למופע המרכזי – פסנג'ר.

טוב, חפרתי מספיק בקטע הזה, עכשיו אנחנו מתקרבים לשעה עשר בערב, לפי השעון החדש של מועדון בארבי זהו זמן המופע המרכזי, הבמה, נקיה מציוד למעט שני עמודי מיקרופון ומגבר מוארת בתאורה אדומה וקרן לבנה אחת על דמותו של פסנג'ר העולה לקול מחיאות הכפיים והתשואות של כאלף ילדות גלגל"צ חולמניות וכמה בנים המלווים אותן שחלקם בקהל באמת בטל בשישים, פסנג'ר עטוי בזקן מתולתל ואדמוני, חולצת ג'ינס פשוטה וגיטרה אקוסטית כיאות למוזיקאי פולק מסוגו בעולם הרחב, פותח את המופע, ליין אפ הכולל שירים מתוך אלבומיו השונים, בין לבין הוא מצליח לשרבב כמה מילים האמורות להצחיק או לטפטף דמעות על ניסיונו הלא מוצלח להיגמל בבת אחת מעישון הסיגריות עד שנתקל באיש כלשהו הרוכב על אופנוע ומתברר שהוא חולה בסרטן, סוג של פתיח לשיר חדש נוסף "Riding To New York", קצת על מסעותיו האישיים בעולם, לשאול את הקהל מה דעתם על אקס פאקטור ולהיענות בבוז אחד גדול (קשת, רשת, ערוץ 10, הקהל שלכם לא היה אמש בבארבי..) ובתוך כך להשחיל ביצוע מחווה – קבר בלועזית לשיר – Sounds of Silence מתוך האלבום הנושא שם זה משנת 1966 של סיימון וגרפונקל, הצמד האולטימטיבי והמיתולוגי לחובבי מוזיקת הפולק. ואני שואל את עצמי, למה? מה אתה רוצה להיות בוב דילן או פול סיימון, לא חסרים לך שירים…

המופע ממשיך הלאה, האווירה כמו בבית תפילה אחד גדול, אלוהים ניצב על הבמה, הג'ינס, הזקן, הגיטרה, תיארתי אותם כבר, ההמון, או יותר נכון, אלף הנשים (טוב, נחסיר את הבנים שהתלוו לחלקן) עומדות מרותקות לבמה, עיניים נוצצות, מדקלמות, שרות שיר אחר שיר, מילה במילה, פסנג'ר לא פרייאר, הוא יודע מתי לשתוק, לתת לקהל המאמינות להמשיך את השיר, כוכב.

יש לו באלבום החדש שיר הנקרא בפשטות 27, כן, הגיל ההוא, המיתוס של הרוקנ'רול, החזרת הציוד של הכוכבים, אבל סליחה, פסנג'ר אתה לא נראה לי רוקר, אתה עממי, זמר פולק רגוע עם גיטרה אקוסטית, אז למה בשלילי? בעצם הוא מודה בעצמו שזו חתיכת רוק וכבר מצטדק וחוזר לפולק הנעים, הקהל איתו, הוא מכוון אט אט לשיא, הפיק של הערב, השיר שכולם מחכים לו, כן אוץו להיט שהטיס אותו לפסגת ההצלחה העולמית – "Let Her Go", וכשזה מגיע, ניתן האות, ברזי הדמעות של ההתרגשות נפתחים, הבנות באקסטזה, הנה אחת בחצאית כחולה כבר מזנקת על הבמה ותופסת את המיקרופון לשיר, צוות הבק סטייג' מספיק להבחין בה ולהורידה בעדינות מהבמה (זה מתועד, וידאו בהמשך…), מנסיון אני כבר מזהה את ההתרחשות בסוף המופע, לוחש למנהל במה, תתחיל לשים מחסומים כי יהיה לך פה שטף של ילדות, הוא מחזיר לי – אל תדאג, אין מעבר.

עברה שעה מתחילת המופע, פסנג'ר יורד, הקהל לא מוותר, כן, הבנות, לא מוותרות, קצב מחיאות הכפיים לא פוסק עד שהוא חוזר, לביצוע עוד כשני שירים, תקלה בחשמל ההגברה, הוא נוטש את המיקרופון, עובר קדימה וממשיך לשיר א קאפלה עד שהסאונד חוזר, אין ספק, הקהל הערב קיבל תמורה מלאה לתשוקתו המוזיקלית, הדקות האחרונות, אני כבר מזהה את הגל המתחיל לגאות של זרם ילדות אוחזות בעטיפת האלבום החדש ומתקרבות לבק סטייג', חתימה, נשיקה, חיבוק ותצלום סלפי כלשהו, זו המשאלה, הצוות לא ממש נענה, הוראות מגבוה. אני עוזב, שמח על הבחירה המוצלחת שעשיתי הערב מבין שלל המופעים, מעניין מתי הוא יחזור שוב לתל אביב, נראה לי שזו ציפיהה שעשויה להתממש בעקבות ההצלחה הערב.

בחוץ כבר מספרים לי, זו תל אביב, ילדות של גלגל"צ, לא רוק, פולק, תפנים חבר. עוד הפקה של נרנג'ה רושמת הצלחה, איכות, מוזיקה וקהל, משולש הקסם.

רשימת שירים: fairytales and Firesides, Life's for the living, if you go, Riding to New York, Sound of Silence, I hate, Patient love, Let her go, 27, Feather on the clyde, Setting suns, Wispers, Scare away the dark. הדרן: Dancing in the dark, holes.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע.

וידאו גולשים 

צילום malolit1

צילום שלי כהן

צילום carmanoir

צילום שחר הלפרין

צילום שחר הלפרין

צילום שחר הלפרין