כל הדיווחים בצל המלחמה מרוכזים במדור החדשות

חדשות הסצנהמחזות זמר בתאטרון
כולל וידאו

החלומות של עידן רייכל

השבוע חגג עידן רייכל פעמים, תואר כבוד באוניברסיטה והצגת גאלה למחזמר משיריו, צפו

פעמיים בשבוע אחד שהזמר היוצר והמוזיקאי הפופולארי והאהוב עידן רייכל עולה לכותרות. הן בזכות פועלו המוזיקלי והן כהשראה למחזה לנוער.

נתחיל בחגיגה הפרטית, באקדמיה, עידן רייכל קיבל השבוע תואר דוקטור של כבוד בפילוסופיה מאוניברסיטת בר אילן, רייכל נבחר בזכות תרומתו הייחודית לעולם המוזיקה, על השמעת קולות תרבותיים מגוונים, ועל יכולתו לשזור יחד את כל גווני הצליל לכדי הרמוניה ישראלית מהדהדת, הנוגעת בנפש האדם ומקרבת לבבות. עידן העלה פוסט מרגש בעמודו – "אוניברסיטת בן אילן חורטת על דגלה מצוינות, חדשנות והתמדה. בלמידה ובמחקר בתחומי האוניברסיטה, הסטודנטים, הבוגרים, והמרצים נדרשים לשאוף קדימה. לעבר יצירת ידע חדש, המבוסס על שורשי העבר. גם אצלנו, בלהקה, באולפן, ומאחורי הקלעים- אתה נדרש למצוינות. לתת הכל, וכמה שיותר טוב. לדרוש מעצמך ומהסובבים אותך, את הכי טוב שאפשר לתת, עבור הקהל והמאזינים. החדשנות, היא היצירה. אבל האמת היא שלא תמיד יש משהו חדש. האמת היא שאלה רגעים בזמן. ניצוצות. רוב הזמן הדף נשאר ריק, ורוב הזמן -הניצוצות מעוררי ההשראה, שכל אחד מהם הוא נס, שהופך ליצירה – אותם ניצוצות, ברוב הזמן, לא נופלים עליך מלמעלה. ואז מגיעה השגרה, והיא בהחלט נופלת עליך מדי יום. וכאן מגיעה ההתמדה. לקום בכל זאת, ולנסות שוב, ולקום, ולחשוב, ולתהות, ולקבל את השגרה שלעיתים היא מעיקה מאד. ובאותה מועקה, שנוחתת עליך, מי שמרגישים ומכילים את העוצמות הם הקרובים אליך. עליהם אתה סומך, ואתה מרשה לעצמך להשען עליהם… וברגעים, בהם אתה לא עף גבוה, מנס היצירה והתרוממות הרוח, שם לעיתים אתה צולל למעמקים. אז חשבתי, הפעם, להגיד תודה לזוגתי, דמאריס. שאני לעיתים ״נופל״ עליה בכל הכח. והיא שם ברגעים הפחות זוהרים שכולם מכירים. והיא שם, לא באורות, ובצבעים, ובצלילים הזוהרים. היא שם תמיד, אבל במיוחד ברגעים  כשאף אחד לא. ותצטרכו להאמין לי, שכשאני נופל – אני נופל עליה בכל הכח. אז תודה דמאריס."

ונעבור לחגיגה הציבורית, הצגת גאלה למחזה זמר "חלומות של אחרים" בהפקת תיאטרון השעה הישראלי לילדים ונוער, בו משובצים קטעים מתוך שיריו הרבים של עידן רייכל כחלק מהעלילה. המחזה עלה אמש לראשונה מעל הבימה במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב במסגרת אירוע חגיגי לציון 30 שנות פעילות ויצירה של התיאטרון העוסק בנושאים חברתיים בחברה הישראלית, תוך חשיפת הדור הצעיר לתכנים איכותיים, מעוררי מחשבה ודיון המופיעים על סדר היום הציבורי.

את האירוע החגיגי כיבדו בנוכחותם בכירים מעולם התרבות והבידור ביניהם מנכ"לית תיאטרון חיפה ניצה בן צבי, מנכ"ל סל תרבות ארצי רן שפירא, סגנית ראש עיריית תל אביב יפו ציפי ברנד, ועוד. נשיא המדינה מר ראובן רובי ריבלין ושר התרבות והספורט חילי טרופר שלחו את ברכותיהם ואחלו לתיאטרון ואנשיו 30 שנה נוספות של יצירה ועשייה פוריות ומבורכות.

חלומות של אחרים. צילום יובל ושילי אראל
חלומות של אחרים. צילום יובל ושילי אראל
חלומות של אחרים. צילום יובל ושילי אראל
חלומות של אחרים. צילום יובל ושילי אראל
חלומות של אחרים. צילום יובל ושילי אראל
חלומות של אחרים. צילום יובל ושילי אראל
חלומות של אחרים. צילום יובל ושילי אראל
חלומות של אחרים. צילום יובל ושילי אראל
חלומות של אחרים. צילום יובל ושילי אראל
חלומות של אחרים. צילום יובל ושילי אראל

המחזה, כמו שאר הצגות התיאטרון המיועדות למתבגרים עוסק בסיפורה של חבורת נוער הנפגשת במחנה מוזיקה בו הם מתחרים על החלום לשיר מול נשיא המדינה ולהיות מפורסמים. תוך כדי התחרות, הם לומדים לדייק את החלום שלהם, להתמודד עם תחושת כישלון ולהעריך את החברות, הסליחה והיצירה המשותפת. השאלות העולות במהלך העלילה  – האם אנחנו חולמים את החלום שלנו או חלום של מישהו אחר? איך מבדילים בין השניים? ואיך ממשיכים לחלום אחרי שכבר נכשלנו פעם אחת?

המחזה איננו מחזמר כמשמעותו באשר השירים אינם מבוצעים במלואם כרגעים מנותקים מהעלילה, אלא מהווים משפטים השזורים בעלילה ובשיח בין השחקנים ובכך הם מוסיפים את המגע המלודי לעלילה שבעצמה עוסקת בעולם המוזיקה וסיפורו המקרב את בני הנוער לרכישת הערכים המוטמעים בעלילה.

המחזה נכתב בידי נועה לזר קינן ובוים בידי משה קפטן, השירים של עידן רייכל עובדו למחזה על ידי אמיר לקנר.

בתום ההצגה הצטרפו חלק ניכר מהאורחים, השחקנים וחברי התיאטרון לשירה משותפת בשיר החותם את ההצגה – שבט אחים ואחיות.

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button

לגלות עוד מהאתר הבלוג של יובל אראל

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא