הזדמנות נדירה לארח בבלוג את הכתב האורח המאוד נדיר עידו משה בעקבות מופע הלא איחוד של להקת הפאנק הישראלית "בא לבר" מאז שהכריזה על פירוק באוקטובר 2013 מעל בימת מועדון בארבי בתל אביב, במהלך החג חזרו ישקי ברגר וחבריו לזירת הפשע עם מופע שהוגדר כ"לא איחוד", את החוויה מביא כלשונה עידו.
צילום תמונות – אריאל אפרון, צילום וידאו- BeeranProductions
כמו עגל מובל לטבח, נכנסתי למועדון בארבי להופעה של בוא לבר והרגשתי כאילו נכנסתי הביתה, לפגישה עם חברים ותיקים שלא ראיתי 8 שנים. אני לא מכיר אף אחד מבוא לבר (חוץ מלדבר איתם אחרי הופעה אגדית בבית פתקית ז“ל איפשהו ב-2012) אבל התחושה הזו עמדה באוויר כמו הקיר ה-5 שנשבר.
אתמול בוא לבר הייתה להקה של 6 חלקים – 5 אנושיים ו-1 גוש בשר עצום של 800 ומשהו איש שבאו לתת להם אהבה בבארבי.
יש להקות שהמוזיקה שלהם אופנתית, ”נכונה“, מתוחכמת – בוא לבר היא לא הלהקה הזו.
למרות שהיו שתי הופעות שהקדימו את בוא לבר באותו ערב, הקהל של בוא לבר לא היה צריך שום חימום. הוא הגיע דלוק ולוהט ורק המשיך להתחמם כמו חמין טבעוני שמתבשל כבר 9,000 שעות על הגז. בוא לבר היא להקה ששייכת לאנשים. אנשים שידעו ושרו כל מילה מכל שיר שהיה בכל ההופעה.. כימיה מדהימה שהמשיכה בדיוק מאותו מקום שהיא הפסיקה כשבוא לבר ”התפרקו“ לפני 8 שנים (בערך).
בוא לבר ניגנו אתמול משהו כמו 72,000 שירים שכולם היו (פחות או יותר) על באנגים, צחקו על הקהל, ארחו את חברים שלהם, נתנו לקהל לשיר ונתנו את מה שהיה להם. בין היתר נרשמו מס‘ לא פרופורציונלי של קפיצות מהבמה, גלישת קהל, שירה של הקהל לתוך המיקרופון ותחושת ”שכונה“ כללית. הגישה הזו היא בוא לבר.
הסאונד היה חרא. ההופעה הייתה מעולה. אבל זה בד“כ היה הסיפור עם בוא לבר.
הם ניגנו שירים מכל האלבומים, שזו גם הייתה הזדמנות מעולה (ונדירה!) לשמוע שירים מהאלבום ”ג“ שיצא סמוך ל“פירוק“ שלהם בהופעת הפרידה ב-2013 (שהייתה גם בבארבי).
היו כמה אירוחים מתוכננים/לא מתוכננים (איתן רודשינסקי השפריץ על המיקרופון בהמנון הרשמי של הלהקה ”עיוור מבאנגים“, סימה נון שרה את ”דוגי בוף“ ויונתן חרפק, מסופר עם תספורת בני-היל, עלה לתת כבוד בתופים עם הלהקה בכמה קטעים).
לאיפה הם ימשיכו מלא-איחוד עוטף ומוצלח שכזה? לא יודע ולא נראה לי שכל כך אכפת להם. בוא לבר יודעים שתמיד יהיה להם מקום אדיר בלב של סצנת הפאנק.
במקרה הטוב אולי הם יוציאו מחדש את כל המוזיקה על ויניל במקרה הגרוע אולי נהיה בלא-איחוד הגריאטרי שלהם עוד עשור. בכל מקרה – הקהל שלהם תמיד יהיה שם.
אז ככה זה נראה ונשמע
