כל הדיווחים בצל המלחמה מרוכזים במדור החדשות

סיקור הופעות

הסטנדרט החדש

מופע של אנסמבל הג'אז "לא סטנדרטים" עם הזמרת מירה עווד, צהרי שישי, 29.06.2018, מועדון האזור בתל אביב. נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.

מירה עווד, לא סטנדרטית…צילום: יובל אראל

אני יכול להגדיר את עצמי כצופה די נאמן לסדרת הקונצרטים של אנסמבל הג'אז בניהולו המוסיקלי של תומר בר העונה לשם "לא סטנדרטים", מושג הנגזר מהביצועים המאוד פופולאריים ליצירות המוגדרות כסטנדרט בסוגת הג'אז שכל מוזיקאי הפועל בתחום אמור להכיר מהיסוד. הפרשנות של תומר וחבורת הנגנים המגוונת שהוא מלקט סביבו מידי פעם במסגרת האנסמבל מביאה פרשנויות ייחודיות וחד פעמיות ליצירות של מוזיקאים, זמרים או זמרות מאוד פופולאריים שאינם דווקא כאלו המזוהים עם סוגת הג'אז כבשגרה.

כך הספקתי במהלך השנים האחרונות לחוות הופעות שבמסגרתן אירח תומר בר לצד הרכב הנגנים שלו שהתחלף מעת לעת שורת יוצרים ומבצעים ביניהם ניתן למנות את אפרת גוש, אלון אולארצ'יק, אמל מורקוס, מאור כהן, רביד כחלני, כולל השתתפות בפסטיבל הג'אז בירושלים ולארח את אבישי כהן וקרן אן על במה אחת.  כעת האנסמבל מארח את מירה עווד, המגדירה עצמה כפלשתינאית בולגרית, למרות שנולדה בישראל בכפר ראמה ומרכז חייה כעת הנו בתל אביב. מירה הספיקה במהלך מסלול היצירה בה היא עוסקת לשתף פעולה עם מוזיקאים בינלאומיים החל מאחינועם ניני, עידן רייכל, דיוויד ברוזה, אנדראה בוצ'לי, יורגו דלארס, אורפנד לנד ועד בובי מקפרין, מספיק כדי להגדירה ואף ולהכתירה כמוזיקאית וזמרת בינלאומית.

בשנה שעברה זכתה מירה בפרס מיוחד מטעם הדירקטוריון של אקו"ם על תרומתה להעצמת היצירה הערבית ושילובה בתרבות וביצירה הישראלית. עניין שעורר כמה גלים עכורים בשדה הפוליטי גם בעקבות כוונתה של מירה עווד לבצע שיר של המשורר הפלשתינאי מחמוד דרוויש.

כאשר אתה משיל את השכבות הסמי פוליטיות שמרפרפות מעל שמה של מירה אתה מקבל מוזיקאית ברמה בינלאומית שלה שני אלבומים מצויינים ויצירות לא מעטות עם יוצרים אחרים. החיבור שלה לצד וביחד עם תומר בר והאנסמבל נשמע מעניין, מרתק ומאתגר.

בשל כך הגעתי בצהריי יום שישי למועדון האזור לטעום ולהאזין לשיתוף הפעולה הנוכחי של "לא סטנדרטים". אחרי שיזוף קצרצר בחצר המועדון עם כוס יין הייתי מוכן יחד עם עוד 66 נוכחים (נשמע מעט אך בנסיבות המופע זו הייתה בדיוק כמות האנשים שתחמה את המושג מופע אינטימי למיטיבי האזנה אל מול מופע רב צופים) כדי להיכנס למסע המוסיקלי שתומר בר על הפסנתר והניהול המוסיקלי, יונתן אלבלק בגיטרה חשמלית ומזוודה עמוסה בפדלים ואפקטים שהופכים את ששת המיתרים לתזמורת שלמה, יוראי אורון שאצבעותיו על הקונטרבס משייטות על ארבעת המיתרים העבים ויוצרים יותר מעיבוי ומילוי האווירה בתהודה אלא בנגינה מצויינת עם פרשנויות אישיות למקטעים לא מבוטלים בתוככי היצירות שבוצעו והאחרון חביב ניצן בר על התופים, השולט ומוביל את המקצבים בקלילות ומבלי להעמיס על אוזנו של המאזין מכות ומלקות תוף מיותרות גם ברגעים שתשומת הלב מופנית כולה אליו.

הרביעייה הזו, מתכונת אנושית חדשה באנסמבל, לפחות נוכחותו של אלבלק ומזוודת האפקטים, הגישה מהתחלת הקונצרט תמונה מוסיקלית רעננה, שונה וחדשנית לצלילי הג'אז המובהקים שהאוזן מורגלת לקלוט בסיטואציות שכאלה, שטיחי הצלילים שיצאו מהגיטרה התערסלו בחוכמה מול מגעי קלידי הפסנתר האקוסטי ויצרו לאורכו של המופע כמה הזדמנויות לעשות השוואות שלא ניתן להתחמק מהן אל מול היצירות של להקת גונג שפעלה בשנות השבעים, קריצות קלילות לכמה אלבומים של קינג קרימזון ועוד כמה אסוציאציות, אין ספק כי נעשה כאן שינוי פרוגרסיבי מצויין ונטישה מה של הסטנדרט הג'אזי הקבוע, בבחינת עמידה מלאה אחרי המושג שהאנסמבל טווה – לא סטנדרטים.

בהמשך המופע כאשר מירה עווד הצטרפה לרביעייה כדי לבצע את הפרשנויות המעובדות לשיריה נשבה רוח רעננה ביצירות שקיבלו הן את רגעי השירה הנונשלנטית והן את הרגעים הנכונים לפרוץ לקדמת הבמה (שדרך אגב נשארה בעצם מאחור כי הנגנים עמדו ממש על רצפת המועדון מול מושבי הקהל) בנגינה אינדיבידואלית שאינה  נוטשת בעצם את המסגרת בתחילתו ובסופו של כל קטע.

את השעה וקצת של המופע חתמה מירה עווד עם שיר של המשורר מחמוד דרוויש "ריטה" שלדבריה מספר על סיפור אהבה בין שני בני אנוש, מעמים שונים, היהודים והפלשתינאים, כאשר ביניהם מצוי רובה. סוג של מציאות בת ימינו.

מבחינתי המופע החדש היה מוצלח מאוד ומן הראוי שקובעי המדיניות בפסטיבל ג'אז ירושלים הצפוי להיערך בעתיד יתנו את דעתם על שילובו במתכונת הזו גם השנה. עם מירה עווד. מגיע לקהל הרחב לחוות אותו.

לחצו לצפייה בגלריית התמונות המלאה מהמופע

וידאו

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button

לגלות עוד מהאתר הבלוג של יובל אראל

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא