כל הדיווחים בצל המלחמה מרוכזים במדור החדשות

פס קול שבועי

הפיל הכחול – צלילה חופשית

להקת הפיל הכחול משיקה אלבום חדש - "צלילה חופשית", האזנה

השבוע יוצא לאור אלבומה הרביעי של להקת "הפיל הכחול", האלבום בטייטל "צלילה חופשית" הוא בדיוק הצלילה של לירון אטיה, סולן ומנהיג ההרכב אשר חזר לבימות ההופעות בקיץ 2021. האלבום החדש כולל 14 שירים שלירון כתב והלחין בחלקם עם מורן אטיה שחזר להרכב, בשיר "אין אמת אחת" משתף לירון פעולה עם המוזיקאית היוצרת ענת מלמוד ובשיר החותם את האלבום "עוד לוויתן" שר לירון יחד עם זוגתו שרה דיין.

כך לירון עם יציאת האלבום החדש – "היום זה יום מיוחד, כי היום יש לי ״תאונלדת״. ב16.2 בשנת 2005 נסעתי עם אחי לחרמון, סתם עמדתי בכיף שלי כשמישהי שגלשה שם נתקעה בי במהירות והעיפה אותי יפה לשמיים. אבל זו לא הסיבה שזה יום מיוחד, כי 16.2 יש כל שנה, מה שמיוחד זה שזה קרה בדיוק היום לפני 18 שנים, כשהייתי בן 18, מה שאומר שהחל מרגע זה ולנצח, אני יותר זמן בכיסא גלגלים מאשר בלי. אין לי מושג למה לכולנו כבני אדם יש נטייה מוגזמת להתעסק במספרים, לקדש מספרים עגולים ולעשות ספירות לאחור לכל מיני תאריכים משמעותיים, הרי בסופו של דבר זה רק מספר, תאריך, יום ככל הימים. אנחנו אלה שהופכים אותו למפלצת חמודה. אבל אני יש לי טריק, במשך שנים, היום היחידי בשנה שהרשיתי לעצמי להרהר בכל מיני מחשבות גדולות מדי כמו ״למה זה קרה לי?״ ושות׳ היה ה16.2. בכל 364 הימים האחרים המחשבות האלה הרגישו לי מיותרות ומעכבות. העדפתי לא לתת להם מקום אלא להתקדם ולבנות את החיים שלי מחדש מאשר להיכנס למערבולות קיומיות. מנגד, כולנו יודעים שממש אסור לשמור דברים כאלה בבטן ולא להרהר בהם לעולם אחרת יום אחד אכלת אותה פיצוצים. על כן ה16.2 הפך להיות יום הבאסה השנתי שלי שם אני מרגיש שפעם אחת בשנה מותר לי להתבכיין ולהתבאס על המנחוס שלי. אחד הדברים הקבועים שתופסים לי מקום ביום הזה הוא הגעגוע לים, על הרבה דברים בחיים הצלחתי להתגבר לחלוטין אבל הים המניאק הזה לא משחרר אותי. עכשיו מה שמצחיק זה שהדבר היחיד שעוזר לי כשאני ככה מבואס זה לנסוע לים ולשבת שם מולו, שזה כמו לנסות לרפא כאב ראש עם אגרוף לאף, אבל נשבע שזה עובד. הים, לא האגרוף. אולי גם האגרוף אבל לא בא לי לנסות. משהו בצבע של הים, ברעש ובגודל שנראה אינסופי עושה לי משהו בלב ומזכיר לי לשחרר את הדרמה ולזכור שאיזה מזל יש לי בכלל להיות כאן וכמה שהכל כאן כזה עלוב ומקסים ושביר וזמני אצל כולנו. כן, הלב יישבר, כן, אנשים שנאהב יעלמו לנו מהחיים, כן, קשה כאן רצח לפעמים. ועדיין… איזה טיול, איזה יופי. וואו! 
אז הנה אני כאן, כותב את השורות האלה על החוף בסרי לנקה, שותה קוקטייל ג׳ין-אננס-ליים, ומסתכל על הים שגם 18 שנים אחרי הוא התשובה שלי להכל. היום נתתי לעצמי מתנה ומעכשיו התאריך ה16.2 הוא גם התאריך שהוצאתי את האלבום הכי יפה של הפיל הכחול."

את השקת האלבום יציינו חברי הפיל הכחול במופע שיתקיים בתאריך 4 במאי במ ועדון גריי תל אביב עם אורחים מיוחדים… כרטיסים זמינים כאן. המועדון נגיש למוגבלי תנועה.

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button

לגלות עוד מהאתר הבלוג של יובל אראל

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא