סיקור הופעות
כולל וידאו

פסטיבל אלטרנדיב – פסטיבל עם נשמה

פסטיבל אלטרנדיב בבית איזקסון, ביה"ס החקלאי בפרדס חנה, סופ"ש 5-6/11/21, רשמים

פסטיבל אלטרנדיב הנו חלק מסדרת אירועים רחבה יותר שנקראת "דרך הנדיב" שהוקמה "מתוך מטרה לחזק את המפגש והקשרים בקהילה המקומית" ואשר מתקיימת זה השנה הרביעית באזור פרדס חנה כרכור, כך לדברי המארגנים.

אם לשפוט לפי דוכני המזון וההפנינג יחד עם ההופעות שרצו במקביל בשתי הבמות העיקריות "אדמונד" ו-"חנה" ואת כמות הקהל הגדולה שהגיעה לפסטיבל בעיקר ביומו הראשון, משפחות שלמות עם הילדים שרצו מול הבמות, האירוע הזה אכן היה הזדמנות למפגש חברתי נחמד לתושבי המקום כמו גם למבקרים מחוץ לעיר כמוני, בטח ובוודאי כשמדובר בפסטיבל שההופעות בו היו חינם אין כסף , ז"א הופעות שהן נעשות באמת מתוך הלב כאשר כל האמנים המשתתפים, כמו גם הצוות של הסאונדמנים, אנשי הבמה ועוד ערב רב של אנשים שתפעלו את כל האירוע הלא קטן בכלל הזה פעלו בעצם בהתנדבות מלאה.

מהבחינה הזו לא ניתן שלא להעריץ את מפיקת ואוצרת הפסטיבל שרון קנטור, אושיית התקשורת המולטיטאלנטית ונערת הרוק הנצחית (שבעצמה מופיעה לעיתים עם ההרכב שלה The Girl או בקומבינציות אחרות ככל שעולה על דעתה), שהתאמצה, אירגנה את הליינאפ ונראתה רצה הלוך ושוב בין שתי הבמות לאורך שני ימי הפסטיבל ודאגה שהכל יתקתק כמו שצריך יחד עם הערב רב של מתנדבים שסייעו בידה שאותם היא הזכירה בפוסט הרחב שהיא כתבה.

והכל באמת תיקתק כמו שצריך, דבר שלא מובן מאליו באירוע שכזה. אני זוכר לחיוב את האלטרנדיב כשביקרתי בו ביקור קצרצר לפני כשנתיים בבימת "אדמונד" שם הספקתי לראות בימים טרום הקורונה את ההרכב של ירונה כספי כשהיא הייתה מחוזקת ביעל כהן ויפעת נץ, ומייד אחריהם אני זוכר את דן עזרא עולה על הבמה ומפציץ כאילו אין מחר. השנה החלטתי שאני עושה ביקור עומק בפסטיבל ובדיעבד אלה היו יומיים באמת מצויינים של הופעות מעולות אחת אחת עם אמני אינדי מעניינים ושווים שלא רואים כל יום. פסטיבל האלטרנדיב התגלה כמקום נדיב מאוד למבקרים.

איתי בלטר, צילומסך
איתי בלטר, צילומסך

הגעתי מוקדם יחסית עם חבר ליום הראשון פסטיבל, בכניסה לבמת אדמונד מסרתי לקנטור כיבוד ושתייה לאמנים שהופיעו, עוגות ושתייה, תרומתי הצנועה לפסטיבל. משם הלכתי להתמקם בבמת חנה, שם איתי בלטר התארגן לפתוח את ההופעה הראשונה של הפסטיבל על הבמה, שהייתה הצנועה והקטנה יותר מבין השתיים. אין ספק שההופעה בת חצי השעה של בלטר הייתה מבחינתי אחד מהשיאים הסמויים של הפסטיבל כי הוא ממש היה אלוף בלהעביר בצורה ישירה אבל גם נינוחה וצנועה שירים מלנכוליים ועצובים על המקלדת, חלקם ממש מורבידיים ("סמי") ומפחידים עד כדי כך שהוא התבדח ש"לא בטוח שהילדים שלי ירצו לחזור איתי הבייתה אחרי ההופעה". ניכר שבלטר בהחלט משקיע בלחנים ובטקסטים של השירים שלו, בין השאר הוא ביצע את הסינגל החדש "אור הפנסים" שהוא הוציא לאור לפני כמה ימים. חבל שלא היה קהל רב בהופעה הזאת, אבל זה כנראה המחיר שמשלמים כשפותחים הופעה ראשונה של פסטיבל בצהרי היום. בכל מקרה, בלטר פירסם בפייסבוק שלו שהוא הוליך להוציא בקרוב אלבום חדש בשם "חותמת הירח", אז יהיה שווה לעקוב אחריו בוודאי. הוא מסיים את ההופעה, אני מספיק להחליף איתו כמה מילות תודה והערכה לפני שאני מדלג לבמת אדמונד שם הופיעו רוקטפוקטס, הלא הם יולנטה, אמיר גרומן כשאליהם הצטרף לאחרונה המתופף יובל גוטמן. רוק אלטרנטיבי כשיולנטה מעבירה דרך השירה המרחפת משהו שלה מה שנשמע כמו סיפורים אישיים כאלה חצי אוטוביוגרפיים ("רודפת אחרי הגל המושלם, רודפת אחריו בכל העולם…") כשגרומן נותן לה את המעטפת של הגיטרה החשמלית המהדהדת וגוטמן מוסיף את התופים מאחוריהם. כשרוקטפוקטס מעלים הילוך בהמשך ההופעה וגוטמן מתחיל להיות יותר דומיננטי בתופים וגרומן מעלה הילוך בגיטרה והטקסטים של יולנטה הופכים לפסיכדליים משהו ("בעולם שלה..המתים רוקדים" או "המלך הזה חצי עירום….נפנף עם הזיין לעבר אנשים…עד שלא תזוז לא תדע כל מה שאתה עכשיו הוא לא אתה…איך נדע מי אני בכלל, מליוני חלקיקים מהחלל") וגם היא עצמה משתמשת בקלידים בצורה יותר דומיננטית העסק נשמע יותר מעניין וההופעה הופעת לסוג של שילוב של פוסט רוק – גל חדש שעושה לי טוב באוזניים. הם סיימו את ההופעה בקאבר עברי לשיר של הבריאן ג'ונסטון מאסאקר Anemone. מעניין לאיזה כיוון הם ימשיכו להתפתח בעתיד הרוקטפוקטס. בינתיים אני מדלג שוב לבמת חנה, שם נגה שלו מתחילה לתת את ההופעה שלה עם גיטרה אקוסטית. שלו היא סינגר סונגרייטרית מעולה, כבר אמרתי את זה בעבר והאווירה הביתית משהו שהייתה שם בחדר במה בהחלט הוסיפה להופעה. בכל מקרה, כדי להכניס את הקהל לאווירה המתאימה, שלו בחרה לפתוח את ההופעה שלה ב-Castle, שיר שהוא סוג של סייק פולק שנשמע כאילו הגיע משנות השישים של המאה הקודמת, שאותו היא אמרה שהיא "כתבה על שפת הבניאס". הקהל מריע, ושלו עוברת ל- "עיניים יחפות" מהאיפי האחרון שהיא שיחררה לא מזמן "מכתבים לילדה". ההופעה היא נינוחה משהו, כששלו מפזרת חיוכים לקהל ומלמדת את הקהל לשיר איתה את "אוי ילדה", גם הוא מהאיפי האחרון. היא מספרת לקהל שהיא תשע שנים אמא ומסבירה על הקושי של להיות אמא מוסיקאית, על כך שהיא נאלצה לנגן וליצור בשעות המאוחרות אחרי שהילדות שלה הולכות לישון, ומבצעת את השיר שמתאר את זה "בנות ישנות". לסיכום, שלו נתנה הופעה מעולה, אין ספק.

אני נשאר על הכיסא לצפות בעדיה גודלבסקי וחגי פרשטמן מבצעים מופע אוונגארדי של ג'אז חופשי שמשלב בצורה לא שיגרתית בין נבל לתופים אבל איכשהו אני לא מתחבר למה שקורה על הבמה. הבנתי שהיו מי שאהבו מאוד את ההופעה הזאת אבל אני העדפתי לחזור לבמת אדמונד ולראות חלק מההופעה של אלעד זאב שנתן רוק טוב לפנים בחיזוק של איתי סנדובסקי, מיכאל קליינר ויובל גוטמן, ההרכב שלו. אחרי הפסקת קפה קצרה אני מספיק לחזור לבמת אדמונד ומוצא שם מוסיקאית מעניינת מאוד שאני מודה שלא יצא לי לראות אותה עד היום, מיה זלצר יחד עם ההרכב שלה. אני רואה מולי גיטריסטית עם גיטרה לבנה בוהקת ששרה – לוחשת – צועקת לרמקול את המילים של השירים שלה, שמצד אחד השירה שלה משדרת אינטימיות אבל יש שם גם צעקה חזקה לכל העולם ואחותו, המבנה של השירים הוא לא ממש סטנדרטי וזה מוצא חן בעיניי, לידה עומד גיטריסט נוסף ובאסיסט ומאחוריהם המתופף שעשה שם עבודה טובה מאוד על התופים. זה הרכב שמבצע רוק על מה שהייתי מגדיר כצד האינטימי יותר של הרוק. הרכב רוק מעניין שאני בטוח שעוד נשמע עליו בעתיד. בדיעבד משיחה עם מיה הבנתי שהיא הוציאה כבר שני אלבומים ויש עוד תוכניות לעתיד, אז נראה שווה יהיה לעקוב אחריה…

חזרה מהירה לבמת חנה ואני מספיק לצפות בסוף של ההופעה של אורי כנרות, איש "בום פם" ו-"אוזו בזוקה", שמבצע בפורמט יחיד הוא לבדו והחשמלית שלו כל מיני שירים מהרפרטואר הרחב שלו וזה דווקא מעניין מאוד לראות את כנרות מנגן ככה והוא עושה את זה יפה מאוד כשהוא מנגן לעיתים בחשמלית בווליום נמוך כאילו הייתה גיטרה אקוסטית, משהו שהזכיר לי בוטלג של הנדריקס מבצע ג'אמים עמו אקוסטיים על החשמלית שלו בווליום נמוך.

אורי כנרות. צילומסך. כפיר ריפשטוס
אורי כנרות. צילומסך. כפיר ריפשטוס

קפיצה קלה ואני חוזר לבמת אדמונד, שם Nicoteen שעלו בסביבות חמש אחה"צ נתנו תצוגת תכלית ווקאלית אלקטרונית מרשימה בראשות זוהר שפיר שעמדה במרכז הבמה עם שתי השותפות שלה פלג חלפין ושירה יידוב לצידיה ועם הסקספוניסט שוהם סכנה מנלה שנתן גוון יותר אוונגרדי מלנכולי לשירה. היצירות של ניקוטין הן יצירות פסיכדליות ואוונגארדיות, אלקטרוניות ונשמעות שנוצרו בכוכב אחר שיהיה זה בלתי אפשרי להכיל או לסכם את היצירה שלהן על הנייר, פשוט מומלץ ללכת להופעה של ההרכב הכל כך מרתק הזה ולהיווכח בעצמכם ! קפיצה חוזרת אל במת חנה, שם אוהד פישוף הולך להופיע. הרבה היו סקרנים לדעת מה פישוף, שבשיטוט בזמן האחרון בחנות האוזן השלישית ראיתי שהוציא תקליט חדש, הולך לבצע. ההופעה של פישוף הייתה איך להגיד…מאוד פישופית ! הוא עמד במרכז הבמה לובש חצאית שחורה ותוך כדי התנועעות קלה מצד לצד הוא ביצע שירים מוזרים, משהו שנע בין פוסט רוק לאמביינט חופשי בשירה איטית מרחפת (Today we’re not going to solve the problem) בטון נשי למלודיה אלקטרונית. מהצורה שפישוף התנועע על הבמה אני מניח שזו יצירה שקשורה אולי יותר למחול. הופעה מוזרה, לא יכול להגיד שהתחברתי למה שפישוף ניסה לשדר שם אבל אני בכל מקרה מעריך יוצרים שיוצרים דברים מקוריים גם אם התוצר המוזיקלי הוא לא ממש לטעמי. Power Strangers שהופיעו על אותה במה אחרי פישוף, הלא הם השחקנית מאיה לנדסמן עם הגיטריסט אור רימר היו דווקא יציאה באמת מבריקה של רוק גראג'י עם שירים מצחיקים ("תרגיש את אמש'ך רק אל תשכב איתה" או "תכניס לי את הירק, אני כבר מוכנה"), היה שם משהו בשילוב בין רימר בגיטרה ללנדסמן בתופים שהעלה את המוזיקה מעבר לסתם צחוקיה, הדבר היחיד שלדעתי הם צריכים לעשות זה לעבוד על השירים שיהיו קצת יותר ארוכים מדקה אחת ואז זה באמת יהיה הרכב מושלם. יצויין לזכותה של שרון קנטור שהיא הלכה והביאה לרימר את הגיטרה של אלעד זאב אחרי שלרימר נקרע מיתר באמצע ההופעה ואם זה היה תלוי ברימר נראה שהוא היה נשאר לנצח עם הגיטרה של זאב….כשניגמרה ההופעה חזרתי שוב לבמת אדמונד, שם טוניק קלוניק נתנו את ההופעה שהייתה בוודאי הססגונית והקברטית ביותר שנראתה בפסטיבל. במרכז הבמה אופיר בן שמעון רץ, קופץ מהבמה לקהל, מעלה ילדה אל הבמה, כשמצדדיו שתי רקדניות / זמרות לבושות בתלבושות ססגוניות, גיטריסטית נוספת עם מבטא צרפתי בולט גם היא בתלבושת מיוחדת מצד שמאל, מתופף, באסיסט עם קסדה על הראש וקלידנית בחליפה אדומה בצד הימני, כל החבורה הזו היוותה סוג של קרקס מטורף ופסיכדאלי שנתן שירים ציניים, מצחיקים, עקומים על הקיום האנושי וכל זאת על רקע וידאו ארט ססגוני שהוקרן לבמה. תצוגת תכלית של קרקס תיאטרלי קברטי הייתה ההופעה של ההרכב הזה, באמת יופי של דבר שלא רואים כל יום. הקהל מתמוגג. אחרי ההופעה הזאת, הייתי חייב לעשות אתנחתא קלה בחוץ והספקתי לחזור לסוף של ההופעה של מיכל פלדמן שזוהי לא זמרת אלא טריו רוק-בס-תופים שהוכיח שהוא לא בא לקחת שבויים והם אכן הפציצו בלי הכרה כשבקרבת הבמה התנהל לו ריקוד הפוגו הידוע לשמצה…Acid Moon & The Pregnant Sun שסגרו את היום הראשון, הם הרכב רב משתתפים שעליהם מנצח הבאסיסט ויזם המוזיקה הוותיק אבירן חביב יחד עם חבורה נכבדה של נגנים שכללה את עדן ליברמן בקלידים, דן עזרא, דן דויטש, נחמן יוהדה בן ברוך, עידו בר אור, מיכאל יצחקי וגלעד קסלר וטיפוס נוסף שזיהיתי בפרצוף ממועדון הצימר. הם נתנו את ההופעה הפסיכדלית הטובה ביותר בפסטיבל, זה מדהים לראות איך קבוצת נגנים כזו גדולה מצליחה להסתנכרן על יצירות כל כך ארוכות ומורכבות. חשוב לציין שהם פועלים ומנגנים כבר שנים בתוך הסצנה ואף הוציאו לאור ממש לא מזמן את אלבום בכורה Speakin' Of The Devil. דן עזרא לקח על עצמו את תפקיד השירה וכנראה בגלל ענייני משטרה שאני לא כ"כ שמתי לב אליהם, היה רגע שהוא ביצע שיר סולו כשהשאר ירדו מהבמה. אסיד מון והשמש ההריונית הם בהחלט קרקס פסיכדלי ססגוני שלא רואים כל יום. כך הסתיים לו מאוחר מאוד היום הראשון של הפסטיבל.

טעימות מהיום הראשון. צילום תומר שיינפלד

ביום שבת, היום השני של הפסטיבל החלטתי להתמקד בשלוש להקות עיקריות שעניינו אותי שהופיעו על במת אדמונד: Men of North Country שעלו להופיע בחמש אחה"צ, הם הרכב ישראלי לא קטן בכלל בגודלו שההתמחות שלו היא לבצע שירי Northern Soul אנגלי בצורה הכי יפה וטובה, והם הספיקו להוציא עד היום שני אלבומים וכמה סינגלים וראיתי אותם בעבר בהופעות באזור המרכז. הם לא מופיעים כל יום אז זו הזדמנות טובה לראות מה חדש איתם. לא התאכזבתי, במרכז הבמה הסולן ישיב כהן תופס את מרכז תשומת הלב כשהוא שר ומעודד בחדווה את הקהל לרקוד מול הבמה, לצידו מימין חטיבה שלמה של 2 נשפנים וסקסופוניסט, מאחוריו באסיסט ומתופף וגיטריסט משמאלו. זה הרכב שבא לעשות שמח, והקהל מאחורי רוקד לצלילי הסול הצפוני שבוקע מהבמה. הם נותנים שואו מצוין, אני מתרשם שרמת ההלחנה והנגינה בשמיים, הם ביצעו גם קאבר לשיר של להקת המי. לקראת הסוף אמרו להם שהם צריכים לרדת אבל אז הגיעה שרון קנטור נתנה להם הארכה לבצע שיר נוסף, לשמחתם של כולם. אחרי MONC עולה לבמה אור דרומי עם ההרכב שלו. כבר ראיתי את דרומי מתפקד בתור הבאסיסט של תמר אפק אבל עדיין לא יצא לי לראות הופעת סולו שלו. דרומי לא איכזב, חוץ מזה שהוא גיטריסט מצוין הוא גם שר בצורה יפה בצורה עמוקה ומשכנעת, דרומי נשאר בטווח של הרוק הקלאסי כשחלק מהשירים שלו בלדות רוק ובחלק הוא מפציץ יותר אבל תמיד הוא מבצע הכי יפה את הרוק שלו וזה די קל לעשות את הרוק הכי טוב בעולם כשמאחורייך יושב המתופף הכי טוב בעולם מיכאל יצחקי פלוס באסיסט. אחריו עולה הרכב מעניין מאוד, שלישיית מפטאל: אילנה צברי על הבס והשירה, רונית רוזנטל בתופים ואורי פרוסט על הגיטרה בשירים “שמשלבים מוזיקת רוק עם מקצבים שבטיים וטקסטים פואטיים בשפות שונות” איך שהם תיארו את עצמם בדף הפייסבוק שלהם. האמת היא שראיתי ב-2014 את צברי ורוזנטל (שהוציאו ב-1993 את האלבום "תמונות הגדה" צברי הייתה שותפה גם לאלבום של להקת מע"צ שבת אחים) מופיעות יחד עם הרכב הנויז פאנק מוג'הידין ואת אורי פרוסט, גיטריסט מכובד מאוד באינדי הישראלי, ראיתי בעבר מופיע במועדון הצימר בעיקר בהרכבים שונים. אז סיקרן אותי מאוד לראות מה השלישייה הזו תבצע באלטרנדיב. והשלישייה הזו לא איכזבה: מאחורה רוזנטל מפציצה בתופים במשהו שנשמע באמת כמו מקצב שבטי שמכניס אותך למוזיקה, צברי על הבס ושרה ופרוסט מוסיף הרבה drone ודיסטורשן של גיטרה מסוייטת שמקרבת מאוד את הסאונד של מפאטאל לשוגייז הבריטי של אמצע שנות השמונים, הוא מוסיף איזה מימד של סרט אימה אז התוצאה המשותפת של השירה המרחפת של צברי, התיפוף הקצבי של רוזנטל והגיטרה המסוייטת מרחפת של פרוסט יוצרים ביחד איזה סרט פסיכדלי שבטי סוער שכאילו נלקח מאפריקה…הם הקדישו שיר "לילדי עזה ולכל הילדים באזורי מלחמה וסיכון". יותר מהכל ההופעה של מפאטאל הזכירה לי את מועדון הצימר (שעודנו קיים!) בתקופה ששהה ברח' הגדוד העברי כשכל מיני להקות צעירות היו מגיעות לשם ומנגנות עם ים של דיסטורשן. זהו, עם ההופעה המצוינת הזאת סיימתי את הביקור שלי בפסטיבל למרות שההופעות המשיכו עוד כמה שעות אחרי… אני חוזר ואומר שזה באמת לא עניין של מה בכך שאמנים ויוצרים וכל מיני מתנדבים למיניהם מצליחים להרים ארוע כזה מאפס ובלי שקל. פסטיבל האלטרנדיב התברר לי כפסטיבל נדיב מאוד שסיפק יומיים של מפלט מוסיקלי מבורך מהשיגרה היומיומית, אני מחכה כבר לאלטרנדיב הבא…

טעימות מהיום השני. צילום תומר שיינפלד

כפיר ריפשטוס

משפטן, עורך דין, מתמחה במוסיקה פסיכדלית ומחתרתית

תומר שיינפלד

תומר שיינפלד יליד 1966 נולד עם נכות שמחייבת אותו להשתמש בכסא גלגלים אוהב מוזיקה מאז ילדות ,הולך להופעות עוד מנעוריו כאשר היה צריך "לסחוב" את אבא שלו להופעות כי לא היה עצמאי, חיידק הצילום נדבק בו ב- 15 השנים האחרונות ומאז הוא משלב את שני הדברים שהוא אוהב לעשות - צילום והאזנה למוזיקה - הופעות חיות במיוחד, מצלם עבור הבלוג של יובל אראל מעל שנה. או כמו שתומר אומר כדאי להרגיש חי צריך איזה 2,3 הופעות בשבוע . הכינוי של תומר הוא The Rolling Photographer

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: