כל הדיווחים בצל המלחמה מרוכזים במדור החדשות

קליפים חדשים

אהובה עוזרי ושי צברי – אלומות של אור

לא שוכחים את אהובה עוזרי ויצירתה, שנה אחרי לכתה מעמנו בטרם עת, שני אמנים שעבדו צמוד אליה בשנותיה האחרונות חוברים יחד עם שורת נגנים מוכשרים כדי להפיח חיים בשיר שאהובה כתבה, הלחינה ואף שרה, שי צברי נותן את קולו המצויין כדי להשביח את היצירה, שאול בסר מעבד ומפיק מוסיקלית. הרגשות מציפים והצלילים פורצים. אל פס הקול מצורף תיעוד ויז'ואלי של אהובה בביתה בשנה האחרונה (בימוי, צילום ועריכה – לירון בוקאי בסר וטל סבג), זיכרון שלא מתפוגג. גם באופן אישי, ליוויתי את אהובה בשנים האחרונות ואף ישבתי ושוחחתי עימה מספר פעמים בעודנו ישובים בכרם אצל "שלמה ודורון" שם נהגה מעת לעת לתת יד לאחיה וחברים נוספים שהפכו את המקום למעין הפרלמנט של הכרם. אל תשכחו את אהובה!!

אהובה עוזרי ושי צברי. צילום: יובל אראל

שי צברי מספר על העבודה מול אהובה והזיכרונות שלא עוזבים – "למרות ששנה עברה לפעמים אני עדיין פוגש אותה. אני שר שיר שלה מסובב את הראש לרגע והנה היא שם יושבת על הבמה מנגנת בריכוז – תמיד מחייכת – מניפה את הידיים – מאושרת. היא הייתה שם גם כשהקלטנו את "אלומות של אור" כששאלנו את עצמנו – שאול בסר ואני מה היא הייתה אומרת ואיך היא הייתה רוצה שזה יישמע (אהובה הייתה קפדנית ודעתנית בענייני שירה כמו שרק זמרים ענקיים יודעים להיות). אני לא יודע אם הצלחנו אבל אני יודע שהיו כמה רגעים שבהם כשעצרנו את ההקלטה נשארנו שנינו בשתיקה מהורהרת ובשקט הזה כל מה שהדהד היה אהובה והגעגוע הגדול שלנו אליה."

גם שאול בסר שעבד לצידה של אהובה שנים רבות מספר – "עוד לפני שיצא האלבום 'מעלי דממה' ואני עוד התלבטתי במיקסים שלו, אהובה כבר התחילה להביא חומרים לאלבום חדש, היתה לנו תחושה של הקונספט לאלבום, מי יהיו הנגנים ומהר מאד התחלנו להקליט. בשבוע האחרון אצלה בבית החולים, עוד דיברנו – אהובה כתבה ואני דברתי – והעלינו מחשבות מי הזמרים שישירו ועל איך היא רוצה שהשירים יהיו ויישמעו. השיר הזה הוא הראשון שיוצא מהירושה הענקית הזו שאהובה השאירה. אחריות עצומה ולפעמים קושי גדול לעשות את האלבום הזה בלעדיה. ויחד עם זה הנוכחות שלה בחיי כה חזקה שלפעמים זה באמת מרגיש שהיא עובדת ונמצאת ביחד איתנו עם שמחת החיים, ההומור ותחושת הניצחון שתמיד ליוותה אותה. בהקלטות של שי ליוותה אותנו הנוכחות חזקה של השבועות האחרונים עם אהובה בהופעות האחרונות ובבית החולים, המילים קיבלו משמעות אחרת."

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button

לגלות עוד מהאתר הבלוג של יובל אראל

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא