ארוחת בוקר בתל אביב עם סופרטראמפ

יובל אראל

אין הרבה להקות שהותירו חותם מבחינת ניקיון סאונד והפקה מהודקת כמו שרוג'ר הודג'סון וחברי להקת סופרטראמפ יצרו באלבומיהם שכללו שלל להיטי מופת שכבשו את אוהבי המוזיקה בשנות השבעים, סופרטראמפ, שהייתה להקת רוק מתקדם בריטית, נכנסה לתודעה הרחבה בעקבות אלבומה השישי – "ארוחת בוקר באמריקה – Breakfast in America " שכלל את שיר הנושא לצד עוד שלושה להיטים שכבשו את מצעדי ההשמעות וזיכו את יוצריו – רוג'ר הודג'סון ושותפו ליצירה בלהקה ריק דייויס בפרס הגראמי, אולם לסופרטראמפ היו קודם לכן עוד אלבומים שאף הם כללו להיטים שכיום נחשבים מיתולוגים ושמורים בדי.אנ.אי של רבבות מעריצים שהי באותה עת בימי נעוריהם וכיום הם לרוב בגיל העמידה, בעלי שיער כסוף אם בכלל..

אחד האלבומים שבאופן אישי שבה את ליבי ואוזני היה האלבום הרביעי של ההרכב – "משבר? איזה משבר? Crisis? What Crisis?" שיצא לאור בשנת 1975 וכלל אף הוא שורה לא מבוטלת של להיטים שנכתבו בידי שני המוזיקאים המובילים בהרכב רוג'ר וריק, בדרך כלל כל אחד כתב בעצמו ולבד שיר שאף ביצע את שירתו בעצמו.

הסגנון המוזיקלי של סופרטראמפ היה מעין רוק מתקדם, הנוטה לסוגות אחרות ביניהן בלוז, ג'אז, פופ, החיבור בין הסגנונות הללו במעטפת של היצירה בלהקה וללא ספק ההפקה המוזיקלית המצויינת וההדוקה העמידו את סופרטראמפ באחד המקומות המיוחדים בשטף להקות הרוק המתקדם ששטפו את עולם המוזיקה בתחילת שנות השבעים, המלודיות המוזיקליות, השימוש הנכון בכלי הנגינה בשילוב בין קלידי פסנתר ואורגנים לבין כלי הנשיפה שעיטרו וקישטו את השירים, החיבור בין הגיטרות האקוסטיות למקצבים שהיו בעצם ראשיתם של הביטים המוכרים כיום ועדיין שימרו קו מוזיקלי קבוע ונינוח, עשו את סופרטראמפ אז וגם כיום כזכרון מוטמע שנים רבות לאחר שהפסיקה את פעילותה, לאחד הדברים הכי חשובים, טהורים ואיכותיים שנוצרו כאן על הפלנטה.

אמש ניצלתי את ההזדמנות החד פעמית שהמפיק מריו ארלובסקי יחד עם מרסל אברהם עשו את אחד הדברים הנכונים ודאגו להביא את רוג'ר הודג'סון לתל אביב במסגרת סבב ההופעות הנוכחי שהוא מקיים בטייטל "" Breakfast in America יחד עם הרכב הנגנים המלווה אותו ששחזרו בדיוק מפעים את הצליל המקורי של להקת סופרטראמפ, הערב היה עשיר בלהיטים שכל באי המופע הכירו עוד משנות השבעים אותם היה ניתן לפזם ולשיר יחד עם רוג'ר שקולו הצלול, הנקי והמדוייק והכל כך ערב נותר כמות שהוא למרות עשרות השנים שעברו, האמת שרוג'ר נראה באמת מצויין, למרות ששיערו כבר האפיר עדיין נותר עם רעמה מכובדת ונוכחות בימתית מעודנת וכובשת של סינגר סונגרייטר מהטובים שיש.

לא רק זאת אלא מודה אני שלמדתי עוד קצת על דמותו המוזיקלית ועל המשך דרכו כאשר ביצע במהלך המופע בנוסף לחומרים של סופרטראמפ גם יצירות מקוריות שלו מזמנים מאוחרים יותר, ביניהם את הקטע – "Death and a Zoo" מתוך אלבום הסולו – "Open the Door" משנת 2000, קטע מוזיקלי מצויין ואיכותי המשלב לצד המלודיות והמקצבים גם שלל אפקטי מחשב בני זמננו היוצרים את האווירה הנכונה, כאשר על הבמה מאחורי הנגנים הוארה שורת עציצי דקל (שבתחילה חשבתי כי מדובר בעציצי פלסטיק ובהמשך התברר כי ההפקה טרחה והזמינה עציצים עם שתילי דקל אמיתיים -שאפו!!!) באור ירוק ששיווה את תחושת היער וגן החיות הפראי שבשיר.

אולם הרגעים הכי לוהטים ואפילו הרבה אחרי הביצוע בדיוק באמצע המופע של ארוחת בוקר באמריקה היו אלו שהגיעו אחרי שרוג'ר פנה אל הקהל וביקש להתקרב אל הבמה, זה היה באמת האות של המהירים והזריזים לקום ולגשת לקדמת הבמה עם שלל הסמארטפונים השלופים ולהיכנס כל כולם באווירה המוזיקלית הסוחפת אך יחד עם זאת הדי מעודנת שהובילה בסופו של מופע להדרן בן שני שירים שהותירו טעם של עוד.

באופן אישי התמזל מזלי עוד יותר, ממש כמו ילד קטן, להגיע אל חדרי ההלבשה שמתחת להיכל יחד עם קבוצת אורחים מחו"ל וידידי השדרן והעורך המוזיקלי המיתולוגי טוני פיין כדי לקבל את הרגעים של מפגש אישי עם רוג'ר הודג'סון, ללחוץ את ידו, לומר מספר מילות היכרות ולהצטלם למזכרת עם אדם שהוא לא רק אמן אדיר אלא גם בנאדם אדיב, חייכן, בעל קשב ומנומס מאוד, תודה על ההזדמנות.

כתבים אורחים

בקצרה – אל המופע הזה הגענו לא רק אני כמסקר וצלם, יחד עם טוני פיין שעליו ניתן לומר במפורש כי במסגרת עבודתו ברשת גימל בשנות השבעים האחריות על חשיפת להקת סופרטראמפ בפני הקהל הישראלי הייתה מוטלת על כתפיו והוא עשה זאת בהצלחה יתרה, אלא גם חברים נוספים הפועלים במסגרת הבלוג – המבקר ומוזיקאי אדר אבישר והשדרן והכתב אלי ואן רוק, מוזמנים לעיין בחוויות המופע מהזווית שלהם.

אלי ואן רוק

בוקר של רוק קלאסי, זאת המנה שכל תחנת רדיו בארץ פתחה את היום וגרמה לכל אחד או אחת לפזם את Who I Am בגבהים שונים (מתוך The Logical Song), לנגן בראש את It's Raining Again כשהגשמים (והקרמבו) בישרו את בוא החורף, או לקבל בשבת בבוקר ברקפסט של אמריקה.

הלהיטים הללו שהתנגנו בלופ אינסופי וחרכו את הפטיפונים, היו שייכים ללהקה אחת…Supertramp או יותר נכון, לכותב השירים, המולטי-אינסטרומנטל והזמר עם הקול הגבוה שכולנו גדלנו עליו…רוג'ר הודסון.

להיות בהופעה של הודסון היה בערך בגדר חלום וזה באנדרסטייטמנט אבל מצד שני היה זה הגיוני שיום אחד מישהו יביא לכאן את מנת הסולד-אאוט שלו. כאן נכנס לתמונה מרסל אברהם, שאחרי שנים של ציפייה, הביא לישראל בפעם הראשונה את רוג'ר הודסון לרגל 40 שנים לאותו אלבום אגדי Breakfast In America, שכבש את המצעדים ברחבי הגלובוס וזכה בצדק ב-2 פרסי גראמי.

זה היה חתיכת מסע ארוך עד שהודסון בא לארץ הקודש. נראה שבגלל זה הוא פתח את המופע בהיכל מנורה מבטחים עם Take The Long Way Home, עוד להיט ענק מאותו אלבום אפי, שגרם לאלפים שהגיעו להתרגש ולחייך, עם פתיח המפוחית ובמיוחד עם סולו הקלרינט המפורסם.

היה נדמה שרוג'ר סגר מעגל, כי אחרי קריירה של 50 שנים, הוא סוף סוף הגיע לישראל מה שגרם לו כנראה להרגיש קליל כמו בחופשה ולהפגין לא מעט חוש הומור במהלך השואו. למשל: "אתם אוהבים את סופרטראמפ? מצויין! כי אחרת הייתה לי בעיה". מה שעוד גרם לכך הם עציצי הדקל והתאורה שנתנו אווירה טרופית של כפר נופש.

מה שהיה מדהים, שאחרי כל השנים הללו, הוא כמעט ולא השתנה בכלום. בגיל 69 הקול שלו נשאר זהה, הביצועים של הלהיטים הגדולים היו אחד לאחד כאילו זה ישר מהדיסק והסאונד…הו…איזה סאונד היה…במילה אחת… מ ו ש ל ם !!!! איני חלילה מזלזל בהופעות הגדולות שהביאו לכאן כל השנים, אבל נדיר למצוא מופעים שבהם כל שיר נוגן בלייב כאילו זה היה מהאלבום המקורי.

אישית אני יכול להגיד, שחוויתי את זה אצל פיל קולינס ב-2005 באיצטדיון בלומפילד הישן בתל-אביב ואצל אלן פרסונס ב-2017 במרכז הקונגרסים בחיפה. היכל מנורה מבטחים, ידע לא מעט אתגרי סאונד במהלך ההופעות השונות שהיו בו ורוג'ר הודסון הצליח להפוך אותו מלא פחות לאולפן הקלטות לייב על הבמה. יאמר לזכותו שאחרי שהגיע לכאן בטיסה במוצ"ש עם מנוחה קצרה, הוא ישר בא להיכל לעבוד קשה כדי לתת לנו חוויה שלא תישכח לשנים רבות.

וכך זה היה. כמעט כל הלהיטים הגדולים של Supertramp מהאלבומים השונים כמו Crime Of The Century, Famous Last Words ו-Breakfast In America בוצעו ע"י הודסון ולהקתו, כשהם משתמשים בדיוק בכלים שנוגנו באותן הקלטות, כולל הסקסופון, משרוקית הקרקסים מסוף הפזמון האחרון ואיך לא, ה-Wurlitzer, אותו פסנתר חשמלי שכ"כ מזוהה עם הודסון. הדיוקים בגבהים של The Logical Song (להזכיר…Who I Am בפזמון), גרמו לקהל בסוף השיר לעשות Standing Ovation לאגדה החיה.

אין מה להגיד, הביצוע היה מדהים אבל לדעתי רגע השיא של כל המופע היה דווקא בשיר הכי לא מוכר של רוג'ר הודסון, Death And A Zoo מאלבום הסולו האחרון שלו, Open The Door. כשהוא שאל את הקהל לכמה אנשים יש אותו ובודדים צהלו הוא הגיב ב: "SIX…SHAME ON YOU".

מיד אח"כ הוא רצה שנכיר את השיר ששואל אם הייתם חיה בטבע שנתפסה בשבי, אם הייתם מעדיפים חיים בגן חיות או מוות. במיקס של תחושות, הסאונד האלקטרוני דימה אווירה של חיות פרא בג'ונגל, וכשרוג'ר עבר מהקלידים לנגן בעוצמה בתוף שהיה לידו, היה נראה שהחוויה ממש מביישת שום פסקול של נשיונל ג'יאוגרפיק. אבל זה לא נגמר בזה. הוא הראה שהוא גם וירטואוז גם על הגיטרה החשמלית, כשניגן את Had A Dream מאלבום הסולו ה-1 שלו In The Eye of the Storm או את Don't Leave Me Now מ-Famous Last Words.

במילים אחרות…One Man Show, שלא נח לרגע בין שיר לשיר או בין כלי לכלי. זה מראה עד כמה רוג'ר הודסון הוא יצירה אחת מתמשכת וכולנו רק צריכים לקוות שימשיך להיות כך לעוד שנים רבות.

כמובן שכל צליל מה-Wurlitzer, הקפיץ את הקהל, כשהוא ניגן את Child Of Vision ו-Dreamer שהזכיר נשכחות את המוזיקה של Supertramp, אך במיוחד כשהוא עלה בהדרן עם גיטרה אקוסטית לבצע את Give A Little Bit שגרם לקהל למחוא כפיים ולהצטרף בקולי קולות אחרי שלא שמעו את ההמנון הזה שנים!

רוג'ר הודסון בחר דווקא לסיים את המופע עם It's Raining Again, אותו להיט שנוגן אינסוף במצעדי הפזמונים ולפני היוטיוב, כלל בין תשדירי השירות את הקליפ הבלתי נשכח על אדם שמנסה להחזיר את הבחורה שאהב אך המנחוס רדף אחריו כמו ענן של גשם (ספוילר: שווה לראות את הסוף).

אין ספק שכמו שזה העלה חיוך, זה גם העלה דמעות של התרגשות וגם סוג של עצב שהופעה מושלמת כזו צריכה להסתיים.

מגיע גם קרדיט ענק לחברי הלהקה שגרמו לכל העסק הזה שגרמו לאולפן ההקלטות הנייד על הבמה

לחזור לנוסטלגיה: ריי קובורן (קלידים וקולות רקע), מייקל גאיגן (קלרינט, סקסופון, קלידים וקולות רקע), דייויד ג'יי קרפנטר (בס וקולות רקע) ובריאן הד (תופים).

רוג'ר הודסון חזר במהלך המופע כמה פעמים שברשימת החובה שלו, היה להופיע בתל-אביב ישראל וכעת נוספה עוד מטלה ברשימת החובה…להגיע לפה שוב. מגיע פה מילה טובה למרסל אברהם שהגשים לנו חלום של שנים ואלו שפספסו, סורי שאני זורה לכם מלח על הפצעים אבל הפסדתם בענק.

אם הוא מגיע לפה שוב, לא רוצו, טוסו לראות! אנחנו רק נקווה שנזכה לזה בשנים הקרובות לטעום שוב את אותו ברקפסט בטעם של פעם.

אדר אבישר

יש אומנים, סולנים של להקות שבסופו של יום – הם הם "הלהקה" הקול שלהם, סגנון הכתיבה והנגינה שלהם מהווים א עמוד השדרה וזה ממש לא משנה מי המתופף או נגן הבאס.

הדברים נכונים כשמדובר בלהקות כפינק פלויד בהן דייויד גילמור הוכיח במשך שנים שניתן לבצע "פינק פלויד" יותר טוב מפינק פלויד גם בלי חברי הלהקה המקוריים.

הדברים נכונים גם לגבי דייויד קוברדייל מ"נחש לבן", דייויד קלייטון תומאס מ"דם יזע ודמעות" או פול רוג'רס מלהקת החופשיים.

אתמול הוכיח רוג'ר הודג'סון חצי מצמד המייסדים של ,סופרטראמפ, שהוא הוא סופרטראמפ בהתגלמותו (ניסיונות כושלים של שותפו מהעבר ריק דייויס להמשיף בקריירה של הלהקה ללא הודג'סון הסתיימו בכישלון צורב – למרות כמה אלבומים לא רעים בכלל).

ואם לא די בכך שהקהל מקבל "סופטראמפ" במיטבו, פלאי הטבע גרמו לכך שהודג'סון בן ה -69 נשמע הרבה יותר טוב מתקופת הכוכבות שלו בשנות ה -70. מדובר בפרפומר מהמעלה הראשונה, מוסיקאי וזמר מוכשר וייחודי השולט במקלדות למינהם וגיטרות ואתמול גם התגלה כנגן גיטרה חשמלית מרשים.

הודג'סון הוא ג'נטלמן בריטי, אדם שגם הכתיבה שלו אינטליגנטית עם מוסיקה שלעיתים מתעלה על המבנים הטואנליים של ענקי המוסיקה הקלאסית הרוסית צ'ייקובסקי וסטראווינסקי.

גם התמלילים שלו מעוררי מחשבה וכתובים ברמה של משורר לאומי – "אם הייתם בעל חיים בסוואנה באפריקה והייתם נלכדים יום אחד ברשת של ציידים – מה הייתם מעדיפים . חיי שבי בגן החיות או מוות ?"

אמש הוכיח הודג'סון מדוע הוא נחשב, ובצדק, לאחד מהאמנים הענקיים ברוק ומדוע למרות שנות דור שעברו מאז הקמת הלהקה בשנות ה60-, למוסיקה של סופרטראמפ, ולא רק ללהיטים הקליטים של שנות ה 80, יש מקום של כבוד בפנתאון.

מלווה בארבעה נגנים אמריקנים מדהימים הוא הצליח לשחזר במדוייק את הצליל של הלהקה, עד כדי כך שהסאונד של ההרכב ה"צעיר" שלו נשמע יותר אותנטי מההרכב המקורי.

היתרון של ההרכב הזה הוא בכך שהם לא "מעתיקים" את מה שהיה בעבר – אלא שיפרו את השירים המקוריים, התאימו אותם לטכנולוגיות העכשוויות ובמובנים מסויים העניקו לקטעים מעמד אלמותי.

הודג'סון עם אישיותו המיוחדת הצליח להפוך את היכל מנורה מבטחים לאולם קטנטן בלונדון, תוך שניות הוא גיבש את הקהל הנאמן למקהלה מרשימה שידעה את כל המילים גיבתה את האומנים על הבמה והפכה את כל הערב לאחד המהנים והמרשימים שנראו בארץ.

הודג'סון גם ידע לשלב בין חדש לישן, בין הלהיטים הקלאסיים "ארוחת בוקר באמריקה", DREAMER ועוד לבין קטעים חדשים יותר מאלבומי הסולו הנפלאים שלו. בין להיטים קצרים כ IT,ITS RAINING AGAIN ליצירות הארוכות והמורכבות כדוגמת SCHOOL .

ונעים לראות אומן ברמתו של הודג'סון שמופיע באלברט הול מגיע אלינו ונהנה להופיע. נעים לראות מוסיקאים ברמתם של חברי להקתו של הודג'סון נותנים את המקסימום ומילה טובה לסאונד המעולה ולארגון שאינו תמיד מצטיין בהיכל שבנוי בעיקר למופעי ספורט ושאלה למארגנים: אם אדם קונה כרטיס לשורה 4 במיטב כספו מדוע הוא צריך לגלות שההפקה הוסיפה עוד שורה 4א רק מכיוון שרצתה להיטיב עם מספר אח"מים ?
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע