גלי אלון – קמט דאגה
הבוקר יצא לאור אלבומה החדש של המוזיקאית היוצרת גלי אלון – קמט דאגה, מדובר באלבום משובח.
אם תפגשו ביצור תבונתי מהחלל החיצון אשר יבקש ממכם להשמיע לו מוזיקה ושירים שיכולים לייצג את ההוויה הישראלית, קבלו את עצתי ותגישו לו את האלבום החדש של גלי אלון, אמנם אין באלבום הזה סלסולים ובכיות בסגנון טורקי על אהבה נכזבת של איני יכול בלעדיה והיא עזבה אותי או ההיפך, גם אין בו רמיזות לבילוי לילי במועדון סטוצים תל אביבי, ובכלל אין באמת מההוויה הישראלית הכל כך עממית של תת תרבות ההולכת ומתפתחת כאן בעולם הזמר והפזמון, אין.
מה יש?
יש בו טקסטים מחודדים, משובחים, איכותיים, תבונתיים ומאוד ישירים בלי רמיזות מהוססות, וטוב שכך, גובה עיניים, מבט מיושר ושידור של אמינות. אך לא רק זאת, יש כאן גם מנגינות, מלודיות ונגינה של כלים המעובדות ומופקות בצורה מיטבית שיוצרת למאזין את הפלואו הנדרש כדי להפוך את תהליך ההאזנה למרתק ומזמין. כך אני מעדיף את השירים בשפה העברית, עניין של טעם נרכש.
אז מה רציתי לומר?
הרבה זמן לא נתקלתי בפיסת איכות תרבותית שכזו, היא נחתה אצלי בדיוק בזמן.
ובתכלס?!…
מדובר באלבום השלישי של גלי אלון, היוצא 5 שנים לאחר האלבום הקודם, הוא כולל 9 רצועות שירים בשפה העברית כמעין תרגיל תרפויתי פסיכולוגי אישי עצמאי, עובדה שאין בה לגרוע מההנאה שבהאזנה, אשר נכתבו והולחנו בידי גלי אלון המבצעת, את העיבוד וההפקה המוזיקלית עשה גדי פטר. משלל השירים יצא לאור לפני חצי שנה השיר "חצר" במעטפת וידאו קליפ.
וגלי אלון?
ילידת לונדון שגדלה בילדותה בארצות הברית עד גיל 12 אז עלתה לארץ, למדה פסנתר, חליל, תאוריה מוזיקלית ושירת מקהלות, האזינה למוזיקה אמריקאית "שחורה" על שלל סוגותיה. למדה בתיכון במגמת מוזיקה, בצבא הספיקה לככב בצוות ההווי של חיל הקשר כזמרת, עם שחרורה למדה במגמת הג'אז ברימון ואף הופיעה כסולנית עם אמנים והרכבים רבים ומגוונים. בהמשך דרכה כיוצרת מוזיקלית למדה משלום חנוך, צרויה להב ורחל הוכמן, כתיבה, יצירה ופיתוח קול.
כך גלי על האלבום החדש –"גילוי נאות. הרבה שנים לא מצאתי את מקומי. עשיתי טעויות, התחמקתי ממכשולים, נשארתי באיזה אזור נוחות, נתתי לזמן לחלוף ואינרציה ותירוצים וזה. בסוף התבגרתי ואיכשהו, לא יודעת מתי, היה לי ברור פתאום שאף אחד לא מחכה לי. בשביל הילדה האמריקאית-לא רואה בעיניים-בטוחה שזה רק עניין של זמן עד שיזהו שהיא ביג, אין דבר עצוב יותר מלגלות שאת לא מעניינת אף אחד. נשמע נורא, אני יודעת, אבל זה לא!! כי אז התחיל לקרות משהו יפה. הבנתי שאם אני לא מעניינת אף אחד, אין לי מה להפסיד. אני יכולה לכתוב בלי ציפיות, בלי שאיפות. סתם לדבר בכנות בשביל הכיפשלי על מה שמתחשק לי בלי לפחד להיכשל, כי כבר נכשלתי. הבנתי שבעצם בא לי לכתוב שירים מהסוג שאני אוהבת לשמוע, כאלה שבא לי להשמיע לחברים שלי וזהו. איבדתי כל רצון או כוח להרשים או "להצליח" וחזרתי לכתוב ממקום של אף אחד לא יכול להגיד לי לא לכתוב לעצמי שירים בבית. ועוד על הגיטרה, כלי שאני לא באמת יודעת לנגן עליו. ואז כמו שהחיים יודעים לעשות, כשמתעסקים בדבר עצמו ולא במטאפיזיקה, דברים מתחילים לזוז ולקרות ובעיקר להתבהר. אז הדבר הטוב שהגיע הוא גדי פטר שהמפגש איתו היה לא צפוי או מתוכנן ואולי דווקא בגלל זה, הוא היה כלכך מדויק. הרגשתי על ההתחלה שכשאני משמיעה לגדי שיר, הוא שומע את מה שחשוב. מבין את לב העניין. זה נתן לי המון ביטחון וריגש אותי לאללה. לראשונה הרגשתי שאני באמת מביאה את עצמי לתהליך בעיניים פקוחות, עם מוסר עבודה ועיניים על הכדור וגם שיש מי שחשוב לו לא פחות ממני שהכל יהיה בול. הביטחון הזה עשה לנו חשק להשתעשע להפליג ולהיזרק לכל מיני מקומות, לעשות נסיונות בלי לפחד ללכת לאיבוד, כי היה ברור שיש שם מצפן משותף. אז ככה, אחרי שנתיים של צלילות, נולד "קמט דאגה" – אלבום שאני אוהבת כלכך כי כל חלק בו הוא אמת צרופה מבחינתי. הוא מספר את שעל ליבי בשנים האחרונות בפשטות ובישירות, בלי לעוף על עצמו."
"שיר הנושא באלבום מבחינתי הוא "זה לא מה שהבטיחו לך". הוא מדבר על תחושת ההחמצה, על ההסתכלות אחורה על החיים, אבל אין בשיר הזה, וגם באלבום כולו, אפילו טיפה של רחמים עצמיים. הוא מבט מפוכח על החיים שלי בגיל 38, כאישה שיש בה עדיין תמימות ורעב של ילדה, והיא נלחמת להישאר מחוברת למקומות האלה למרות שהיא כבר חיה חיים יותר מיושבים. זה אלבום שמדבר על לראות את הדברים כמו שהם ולאהוב אותם, להסכים להתבגר בלי פחד לאבד את התשוקה למה שהייתי".
