קליפים חדשים

הפיל הכחול – לופ

לירון עטיה משחרר שיר חדש במסגרת הפיל הכחול, אליו מצטרף המטפל הצמוד שלו וינו, סיפור מרגש ומרתק, צפו

שנה אחרי שחרורו של השיר "שיר לי" להקת הפיל הכחול המזוהה עם השירים העוצמתיים "יסמין", "שיר על הים", הכל יהיה" ועוד סוגרת את שנת 2020 עם שיר המתאים לשנה שחלפה, בפן אישי המתאר את החיים של לירון ושלם כולם…

לופ עוסק בתהיות עצמיות על מה שיש ומה שאין ומה נרצה ומה שלא נוכל להשיג במעין לופ הולך וחוזר. לירון יצר את הקליפ לאחר ששמע את וינו, העוזר שלו, שר את השיר בזמן שלירון עבד עליו באולפן כמה ימים. הם יצאו יחד לנסיעה שמתארת את הלופ היומיומי שלהם וצירפו אותנו לעולמם.

חתיכת סיפור

כך לירון עטיה על השיר החדש – "תכירו את וינו המלך! וינו (Vinu) איתי לא כזה הרבה זמן, בערך שנה, לפניו היה את אלכס שהגיע מהודו והיה איתי 13 שנה ולפני אלכס היו עוד כמה שכנראה שכחתי את שמם כמנגנון הגנה. בקיצור, וינו גר איתי, הוא לא עוזר לי 24 שעות. האמת, אפילו לא שעה במצטבר, רוב היום אני לבד אבל כשאני בבית הוא תמיד נמצא למקרה שאצטרך משהו. בהתחלה מאוד התביישתי בזה שיש מישהו שצריך לעזור לי. למשל כשיצאתי לדייט והגיע השלב שהייתי צריך להגיד את זה, הייתי משפיל מבט, אומר את זה ומתפלל בלב שיפול עליי פסנתר מהשמיים. אז לקח קצת זמן, ושחררתי את האגו, ולמדתי לקבל את זה שיש איתי עוד מישהו, למדתי ליהנות מזה שהוא מדבר שפה אחרת והוא מתרבות אחרת. יום אחד הייתי באולפן וערכתי את השיר הזה… השארתי את הדלת פתוחה אז כנראה וינו שמע אותו. בלילה, לפני שהלכתי לישון, פתאום שמעתי אותו מסתובב בבית ושר לעצמו את השיר במבטא הודי כבד: ״מה שיש לי זה מה שיש לי ואין לי שום דבר אחר״. זה היה מצחיק ופתאום הכל התחבר לי והיה לי ברור איך הקליפ צריך להיות. אז הנה אנחנו, וינו ואני, שני חברים טובים שנוסעים לכל מיני מקומות ושרים את השיר. שנינו כאן, בתוך הלופ הזה, ועם כמה שאחלה לנו ביחד ומצחיק ומעניין… האמת היא שעמוק בפנים הייתי מעדיף שהוא לא יהיה פה ואוכל להסתדר בלעדיו וגם הוא היה מעדיף לא להיות פה, בעבודה במדינה אחרת, רחוק מכל החברים והמשפחה. אז אני עם הלופ שלי, ואתם עם הלופ שלכם, זה באמת לא משנה. לפעמים פשוט צריך לשחרר כי גם ככה נמצא משהו אחר להתבכיין עליו. כאלה אנחנו, סתומים. אז הנה אני משחרר."

פרסומת

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

תגובה אחת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: