MissBehave – בחזרה למוטאון
המופע של MissBehave בטרמינל 4 תל אביב, בחזרה לימי הזוהר של אמני מוטאון
אוברטורה:
דיווה ישראלית חדשה נולדה בליל אמש, טוב היא לא בדיוק נולדה אתמול, וגם הקריירה המוסיקלית שלה לא החלה בימים האחרונים, אך דומה שהחזרה מסיוט הקורונה לחיים נורמאליים, גרמו אמש לקרן קורקוס ולחברותיה ללהקת MISSBEHAVE לפרוח ולסמן מי תהיה בעלת הבית המוסיקלית בשנים הבאות.
בדומה לכמה "אחיות", כדוגמת גל דה-פז, גם קרן עושה את דרכה בשקט יחסי, ללא שטיקים וטריקים של יחצ"נים, חדורת אמונה ושליחות במוסיקה שהיא עושה ומפלסת את דרכה, בעשר אצבעות לפסגת הזמרות יוצרות הישראליות. (בדומה לגל דה-פז, הנחשבת בעיני לגדולת זמרות הבלוז בארץ) השיטה כאן מרתקת: במקום להישען על סרטוני יו-טיוב, השקות וכתבות יחצ"ניות של מי נפרד ממי ומתי, הן בונות, בהרבה דם יזע ודמעות קהל נאמן שנחשף אל המוסיקה שלהן בהופעות, מלווה אותן באדיקות תוך כדי יצירת מעגלים הולכים וגדלים של מעריצים.
רק כך ניתן להסביר את העובדה שלמרות שלא היה פרסום בתקשורת הממוסדת, טרמינל 4 במתחם התחנה בתל אביב היה מפוצץ (במגבלות התו הסגול והירוק כן !) עם קהל אוהב ואוהד שהעניק רוח גבית נפלאה לאחד המופעים המרתקים והמהנים שנראו כאן לאחרונה (לפני הקורונה ! כי אחרת מה הועילו חכמים בתקנתם).
ואם כבר הזכרנו את טרמינל 4, מודה ומתוודה שזו לי הפעם הראשונה שאני בא בשעריו וזוכה לאירוח של יובל צוק – מוכרח לאמר שמזמן מזמן לא זכיתי לשמוע סאונד כל כך איכותי (ובדקתי בכל זווית ופינה באולם) כל כך מדויק ובעצמה מאוזנת – חזקה ובועטת אך לא מחרישת אוזניים ומרוחה. ולשמחתי גם הארגון, הישיבה והיחס כלפי הקהל הנהדר שנכח אתמול באולם היו נפלאים ולא מובנים מאליהם.
וידוי:
וידוי קטן – באופן אישי אני מתעב להקות כיסוי ומופעי "טריביוט", זה די פאתטי בעיני כשאומן צריך לחקות, אחד לאחד, אומן אחר על מנת לרצות את הכמיהה ואת הרעב של הקהל לשוב ולחוות את החוויה שבשירים הקלאסיים של פינק פלויד, הביטלס, לד זפלין או אריק איינשטיין.
גילמור יש רק אחד, רוברט פלאנט יש רק אחד וזה לא משנה כמה חזרות נעשה – לעולם, אבל לעולם לא יצליח המוסיקאי שעושה את הקאוור להגיע לביצוע מושלם של המקור, (ומעבר לכך – כפי שהעיר את עיני, היסטוריון המוסיקה והמוסיקאי, נועם רפפורט: "קאוורים זה ז'אנר שגורם למוח של המוסיקאי להתנוון.) זה לא שאין להקות כיסוי טובות- "הפינק פלויד האוסטרליים", ואפילו ה"סיקסטיז" שלנו, רק שהניסיונות להדמות למקור תמיד, אבל תמיד, נדונו לכישלון ואין בהם דבר מעבר ל"פאן" של אירוע חתונות או בר-מצווה. במיוחד עבור קשישים כמוני שזכו (ואני לא ציני) לחוות הופעות של הדבר האמתי: פינק פלויד בנבוורת', סטיבי וונדר בוומבלי, פול מקרטני בארלז קורט והסטונס בטוויקנהאם. (ואפילו ניסיונות של להקות ענק כמו YES, QUEEN או THIN LIZZY להחליף את הסולן במישהו בעל קול דומה לסולן המקורי, תמיד מעורר איזו אי נוחות).
אך מאידך, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהעשור הנוכחי היה דל מאד מבחינת יצירה מוסיקלית מקורית פורצת דרך , זה כמובן שאלה של השקפה, ואולי גם קצת של גיל, אבל כמי שחי, יוצר ומסקר את עולם המוסיקה משנות ה 60, יש לי תחושה כי העשור האחרון יכנס להיסטוריה כאחד מהעשורים המשעממים, הזניחים, והמיותרים בתולדות המוסיקה, עשור שנשלט בעיקר על ידי יחצנים ווידאו-קליפים בלי פריצת דרך משמעותית.
ואולי בגלל עובדה זו הרעב (והצמא) הנוסטלגיים למוסיקה איכותית רק גברו (ואם עד להתפרצות מגפת הקורונה ניתן היה להתענג על מופעי ענק של דייויד גילמור, האבנים המתגלגלות, פול מקרטני, סגול כהה, סנטנה, קווין, אריק קלפטון ודומיהם, הרי שהסגרים והריחוק החברתי המיתו גם את הבריחה הזו לכוון המוסיקאים של שנות ה -60 וה -70). אל תטעו, אין אני מכוון בדברי שעל המוסיקה לחזור לאחור בניסיון לשחזר את מה שהיה – זה לא יקרה, ואם זה קורה זה די פאתטי. אני מדבר על אימוץ.
נגנית הבאס של הפרויקט הישראלי שלי, ליטל גרסטנר שחרף גילה הצעיר היא וירטואוזית מוסיקלית שמשתתפת בהרכבים שונים בניהם "שליחי הבלוז" וניגנה עם כוכבים מקומיים כאסתר רדא, מירי מסיקה, מיקה קרני, יובל דיין ואחרים. חשפה אותי גם להרכב "הבנות" מיסביהייב שמשחזרת את הלהיטים הגדולים ביותר של האומנים הנצחיים כמו הסופרימס, טמפטיישנס, סטיבי וונדר מייקל ג׳קסון, סמוקי רובינסון, מרווין גיי ואחרים.
גרסטנר משלבת בנגינתה סגנון שהיה מקובל בשנות ה -60, עם קורטוב של סגנונו של פול מקרטני עם טכניקות נגינה עכשוויות של ענקים כפינו פלאדינו, נתן איסט ולילנד סקאלר (אחד מנגני הבאס הנערצים עלי במיוחד בזכות העבודות שלו באלבומי הסולו של פיל קולינס).
סטיבי וונדר כמשל
לקורקוס הצעירה יש את התעוזה והמקוריות של אימוג'ין היפ, הרוך והליטוף של פיונה אפל והרבה מהחוצפה והמוחצנות של בת' הארט. היא שולטת במנעדים הבלתי נגמרים שלה, אלופה בסולמות פנטטוניים, מעבדת, בעבודות הסולו שלה, מגוון כמעט בלתי אפשרי של קולות רקע היוצרים מגוון של הרמוניות ג'אז "מוקטנות " (DIMINISHED) ומורחבות – בהחלט יוצרת מרתקת ששואבת את עולמה מתחומי ההעצמה הנשית (ממש כמו אנט פיקוק – אחת מהיוצרות המועדפות עלי באופן אישי ואיימי ווינהאוס, שכנראה מהווה מקור השראה מרכזי בחייה האומנותיים של קורקוס ). היא השכילה לחלק את הערב ל MEDDLYS – הקבצים ע"פ סגנונות ויוצרים: "מקבץ טינה טרנר, מקבץ דיאנה רוס והסופרימס, מקבץ מייקל ג'קסון, מקבץ מוטאון ועוד.
אל שתי הווירטואוזיות הללו חוברות מיכל גוברמן, יעל צורי, רוני מרקביץ׳, אבלין גניס וענבר בר.
קורקוס רוכבת יפה על הסוד של "מוטאון" – סודפשוט אך פשוט גאוני – לצד עיבודי מיתרים עשירים ושימוש בתזמורות גדולות, מפיקי "מוטאון", בניהם ברי גורדי ושלישיית היוצרים המיתולוגית – הולנד, דוזייר והולנד, ייסדו מושג חדש KISS – KEEP IT SIMPLE STUPID
ודווקא הפשטות הייתה הכי מורכבת שכן היא כללה אבן יסוד חשובה במוסיקה: כנות וישירות – צליל באס שבועט ישר במקומות הרגישים, תופים שחודרים לך לוורידים ושירה כנה וישירה, לרוב עם הרמוניות קוליות שמימיות שמנפצות סלעים.
גם המופע שבנושא דיוננו, כביכול "פשוט", אך אולי בשל כך הוא הצליח להתחמק מניסיונות העתק, הצליח להתגבר על העדר פירוטכניקה ראוותנית ואפילו על העדר התזמורות הסימפוניות שהיו במקור והעניקו לאומני מוטאון את הצליל המיוחד, וזאת הרבה בזכות יכולותיה הווקאליות של קורקוס וההרמוניות המושלמות שנוצרות עם שתי זמרות הרקע.
מרתקת העובדה שבערב הזה הקו המוסיקלי אינו נע על מישור אחד, יש בו עליות (Proud Mary) ומורדות (Get Ready) שמהן מתחיל טיפוס הדרגתי לשיא חדש (Signed Sealed Delivered) עד לגראנד פינאלה של The Way You Do The Things You do.
דווקא השילוב של החומר היותר מאוחר של דיאנה רוס מעידן הדיסקו נראה מעט מאולץ (אבל זה פרט שולי שלא פגם בחוויה).
ואולי זאת הדרך שיש להנות מהמופע – "שואו", התרפקות על תקופה שלא תחזור עוד בכיכובה של זמרת ענקית שיודעת היטב מה היא עושה ומנצלת כל גרם של הכישרון המולד שלה להעביר אנרגיות מאד חיוביות לקהל האוהד שלה שגם יודע להחזיר לה אהבה בגדול.
ובסופו של דבר – מה זה באמת משנה מה שאני מלהג כאן ? מה שקובע זו מבחן התוצאה: 1) סולד אאוט 2) קהל מרוצה עד השמים ובסופו של יום – אכן, דיווה חדשה נולדה.
