המופע של להקת תיסלם באמפי לייב פארק בראשון לציון, היום הראשון של שנת תשע"ח, 21.09.2017. מבקר הבית אדר אבישר חוזר עם רשמים, תובנות וביקורת. צילום – לאה אבישר.
פרולוג: אי שם בסוף שנות ה -70, אני עורך מוסיקלי צעיר בגלי צה"ל, מתרגל למוזריות ולגאונות של המנטורים שלי, יואב קוטנר ואורי לוטן, חבורה קטנה של חיילים, כמעט משפחה אותה מנהל ביד רמה הרס"ר ניסים בדוסה וקצינת המנהלה רס"ן תמי צור.
בתחנה נפל דבר, מחזור חדש של חיילי סדיר יגיע בעוד מספר ימים וביניהם, לראשונה בתולדות צה"ל, מחזור של טכנאי שידור (שעד אז היה כולו בידי אזרחים עובדי צה"ל – שחלקם עובד בתחנה עד היום). בקבוצה החדשה היו בין השאר, גיטריסט מוכשר שחזר מהולנד שענה לשם יזהר אשדות שיועד להיות עורך מוסיקלי, וטכנאי צעיר בעל יכולות על שענה לשם – יאיר ניצני.
ה"דם" החדש השתלב במהירות בתחנה, ניצני הביא ניחוח של "אייבי רואד" וגאונות טכנית והפקתית כדוגמת ג'ורג' מרטין, דהיינו – הדבקת סרטי הקלטה הפוכים, אפקטים מוטרפים ו"לופים" של מוסיקה מזרחית (שעדין לא הייתה נפוצה בארץ).
רק כדי לחדד את הדברים, הימים לא היו ימים קלים לכל מי ששאף לפרוץ דרך – יואב קוטנר נשפט על השמעת "ONE DAY IM GONNA CUT YOU INTO LITTLE PIECES" של פינק פלויד (נדמה לי שהוא הקדיש את השיר לרב כהנא….) ואני נשפטתי לריתוק בגלל שאיזה סא"ל צלצל למפקד התחנה מוט'קה נאור לאחר שהשמעתי את I TALK TO THE WIND של KING CRIMSON, בטענה שהשיר מטיף לשימוש בסמים.
חיל הקשר, שאליו השתייך ניצני נהג לשלוח אותו ואת חבריו הטכנאים החיילים אחת לשבוע ללוות שקי דואר בדרכם לבסיס רפידים שבסיני כי חיילים הם חיילים גם כשהם טכנאים בכירים בגל"צץ
באווירה הזו התרקמה לה בחשאי להקת תיסלם. כשיזהר וניצני מנדבים מדי פעם פרורים ומשתפים את קוטנר ואותי בהתקדמות ההקלטות עד ליציאת תקליט השדרים (אם אני לא טועה ואל תתפסו אותי במילה על זה בכל זאת עברו 40 שנה) "תנו לי רוק נ'רול" ו- "מעשנים ביחד".
מאז עברו המון המון מים בירקון, ניצני הספיק למנכ"ל את "הד ארצי", להפוך עולמות עם ההפקה המדהימה ל"גלבי" של עופרה חזה, לשגע את המדינה עם "האשם מתמיד", לכתוב להפיק ויחד עם זאת להשאר אותו יאיר ניצני מסוף שנות ה -70.
יזהר נהפך למפיק מוסיקלי ענק, לכותב מוכשר בעל קריירת סולו ולאיש אולפן ייחודי ופורץ דרך, אדם שאחראי על הצלחות של אומנים רבים שונים ומשונים מעפרה חזה ועד להראל סקעת. כשלרגע הוא אינו נוטש את המבנים הטונאליים המסובכים של השירים שכתב ואת הטקסטים הנוקבים והשנונים.
מיותר לציין שתיסלם נהפכה לאחת מאבני הדרך המוסיקליות ברוק המקומי וזכתה למעמד של להקה "קלאסית" ששיריה מושמעים בכל הזדמנות ובכל תחנה ולה מעריצים רבים המתווספים למעגל מדי שנה.
אמפי לייב ראשון:
צריך הרבה אומץ לארגן הופעה במקום ענק כמו אמפי לייב ראשון באמצע חג ראש השנה כאשר חצי מעם ישראל בחו"ל, הרבע הנותר באילת, והחצי של הרבע הנוסף בצפון (שלא לדבר על שומרי המסורת למיניהם).
אבל מסתבר שכשתיסלם מחליטים סוף סוף להופיע הם מצליחים גם למלא פארק בקהל שבא לשמוח, לרקוד ולשיר את הרפרטואר העצום של הלהקה.
חייבים לפני הכל מילה טוב על המקום הזה שנקרא "אמפי לייב ראשון". זה לדעתי המקום הכי מדהים לשמוע בו מוסיקה. האקוסטיקה מדהימה, התנאים הם אופטימאליים וגם סידורי החניה, ההסעדה והאבטחה עומדים בסטנדרטים גבוהים מאד.
שמעתי בפארק את סגול כהה, את להקת תמוז ועוד, ותמיד, אבל תמיד, הסאונד היה מדוייק מאד ומרשים. אך הפעם, הסאונד של תיסלם התעלה לרמות של מערכת ביתית משובחת – איזונים נכונים בין "גבוהים" ל"סאב וופרים", סאונד תופים מהמם והשירה של דני בסן מעולם לא נשמעה טוב כמו בערב הזה ("יאיר להעביר את ברכותי לירון הסאונד מן").
כאמור, דני בסן, פשוט התעלה הפעם למקום של "זמר רוק ענק", למרות שהבחור נמצא כבר בתחום של גיל 60, הוא עדין מסוגל להגיע לגבהים המקוריים, שומר על טונים באופן מדוייק, מה גם שהוא אנרגטי על הבמה ונותן "שואו" מרתק.
גם יתר חברי הלהקה תמיד מלהיבים ומשתפרים כמו יין טוב עם השנים. הפתעת הערב הייתה מבחינתי המתופף סמי אבזרדל, הבחור פשוט שידרג את עצמו למעמד של מתופף על, בנוסח של להקות הרוק הכבד כשרגלו הימנית הדומיננטית נשמעת מדהים, באופן המזכיר את התיפוף של ג'והן בונהאם הגדול מ"לד זפלין".
אבזרדל מלהטט במקצבים, מפליא לעבוד עם המצילות והמעברים שלו מעניינים ומסקרנים. נראה שעם השנים הוא באמת התפתח, ומרשה לעצמו כיום לבצע דברים שלא העיז בעבר. הייתי שמח שמסגרת ההופעות הבאות של הלהקה יינתן לו "סולו" תופים, ממש כמו בשנות ה – 70.
"מרשה לעצמו", זו הגדרה מאד קולעת לחברי הלהקה, שנשמעים משוחררים, משועשעים ולא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות, וזה בדיוק סוד ההצלחה של הלהקה כיום. הלהקה, כלהקה, מנגנת חופשי, בלי לחץ, לעיתים תוך אלתור כזה או אחר שמעלה חיוך, וגם כשמי מהם התחיל לנגן בסולם הלא נכון, (ולא אומר מי גם בחקירת שב"כ) אותו אחד התעשת חיש קל על עצמו והפך את הטעות לסולו נחמד עם משיכת מיתר מתאימה.
ה"מרשה לעצמו" גם אמור לגבי זה שלפני "לראות אותה היום", דני בסן פשוט נעלם, יזהר אשדות הסביר שמדובר בכך שהוא קיבל בווטסאפ תמונות של הנכדים… לבסן עצמו היו הסברים אחרים שהיו קשורים לאוכל שאכל לפני זה…. ובכל מקרה יאיר ניצני הציל את המצב כשמשך סולו "האמונד", באופן שהזכיר את הימים הסוערים שבהם ריצ'י בלקמור "מסגול כהה" היה נעלם מהבמה לחצי שעה כשג'ון לורד הקלידן נאלץ לנגן את כל קטעי סולו הגיטרה על הקלידים.
אבל, במקרה של תיסלם, זה חמוד, זה חביב, זה עובר ואפילו נותן פלפל להופעה שהצליחה להפוך את האמפי לייב פארק למעין "ברבי" או אפילו אולפן חזרות.
באופן אישי, שיאו של הערב היה ללא ספק בביצוע המרגש של חברי הלהקה ל"פרצופה של המדינה", מילות השיר נשמעות אקטואליות יותר מאי פעם, כאילו שנכתבו אתמול, עובדה שמעלה המון המון שאלות נוגות – (וגם המוסיקה הנפלאה נשמעת עדין עכשווית ובועטת).
אשדות (עדין במגפי שפיץ), הוא נגן גיטרה מעניין (שאינו מתיימר להיות גרי מור או סטיב וואי) אך מבצע נגינת גיטרה פונקציונאלית ומדוייקת לעיתים כמו מארק קנופלר מהדייר סטרייטס, ולעיתים כמו THE EDGE של U2. השילוב שלו עם יושי שדה בביצוע המבריק לשירו של שמוליק קראוס "זה קורה" בהחלט העלה את הערב לרמה של חוויה מוסיקלית.
הנגינה הפונקציונאלית הזו ייתרה את האירוח המאולץ של הגיטריסט אבי סינגולדה ב"רוק נ' רול". סינגולדה שטרם התבגר מתופעת ה"שופוני" (תראו כמה שאני מהיר, עצבני, טכני ומיוחד) גרם לנזק מיותר (ולמזלנו זמני) לאחידות ההרמונית של תיסלם שתמיד בחרה לשמור על "שפיות" מוסיקלית ואיזונים בין חבריה.
במקרה הזה סינגולדה ניסה "להשתלט" על הקטע, להיות "סטיב וואי" במקום שנדרש "אלווין לי". כשאשדות, המשועשע, מפנה את הפרונט לגחמות הילדותיות של סינגולדה שחיי כנראה ב"סרט" אחר.
עוד היו ראויים לציון מיוחד הביצועים ל"תפסיק לכוון אלי", "לראות אותה היום" (עם שירה מרגשת ומדוייקת של סבא דני בסן), ו"בוקר של כיף" שזכה לביצוע מרומם נפש (הרבה בזכות האנרגיות המאד חיוביות שזרמו מהקהל לבמה – ולהפך).
הביקורת היחידה שיש לי כלפי המופע נוגעת לנושא התאורה – מישהו החליט לכוון ספוט בכל פעם שמי מחברי הלהקה שר סולו כשהוא מותיר את יתר הבמה באפילה, זוגתי, לאה, שתחייה, כינתה את התופעה "אופנת להקה בעלטה".
כמו כן, יותר ויותר תאורנים בוחרים להאיר בזרקורים מהבמה לכוון הקהל, באופן המזכיר תופעה של נהיגה מול השמש…. למה ? למי זה טוב?
אפילוג:
תיסלם הפכו כבר מזמן לחלק מפנתיאון הרוק הלאומי. אם היה לנו היכל תהילה של הרוק, הם בוודאי היו ניצבים להם בקומה שאחרי הצ'רצ'ילים, הסגנונות והאריות. קצת אחרי תמוז וכוורת וקצת לפני משינה.
תיסלם של 2017 היא להקה שבאה לעשות כיף, שחבריה, כך מסתבר, נהנים לפגוש אחד את השני מדי פעם, כמו חיילי מילואים של יחידה צבאית שנפגשים מדי פעם לתעסוקה מבצעית הרחק מהנטל היומיומי של עבודה ומשפחה.
לתיסלם יש קהל מעריצים קבוע שמתדלק אותם באנרגיה, והם מתדלקים בחזרה בהמון אהבה, חוש הומור ולהיטים שכיף לרקוד אותם, להיעזר בהם לזיכרונות נוסטלגיים ולשיר איתם. במיוחד שתיסלם ה"מקורית" ידעה כבר מזמן להשיל מעצמה באופן טוטאלי בעיות אגו, פרסונות מוחצנות ושאיפות התבלטות – כל אחד מחברי הלהקה מצא את מקומו בחיים, פיתח קריירה מפוארת אך יחד עם זאת לא נותן לצמח, שהייתי עד לזריעתו אי שם באמצע שנות ה 70, לנבול.
כמה הערות…
| להופעה המונומנטאלית של תיסלם בהופעה בלייב פארק התלוותה שערוריה שאנשי הזאפה חייבים לתת עליה מיד את הדעת ולפצות את קהל רוכשי הכרטיסים באזור האורקסטרה:
ההופעה הוגדרה "מופע ישיבה מסביב לשולחנות" ולא "מופע עמידה". מיד עם פרסום דבר ההופעה רכשתי במיטב כספי כרטיסי "ישיבה" מ"סביב" לשולחנות לשורה הראשונה (שולחן 27) כרטיסים שעלו יותר מיושבי שורות אחוריות. לידי גם ישבו חבורה של אנשים עם מוגבלויות (שולחן 22) שציפו בקוצר רוח למופע. אנשי האבטחה (שפעלו ללא דופי ביעילות ובאדיבות) מנעו (ובצדק) התפרצויות לרחבה הקטנה שלפני הבמה והסדר נשמר כל זמן הופעת החימום של אבי סינגולדה. וכך עד השיר הראשון של תיסלם. או אז ביקש הסולן, דני בסן, מאנשי האבטחה לאפשר לקהל לרקוד ודבר זה נתן את האות לכך שכל יושבי השורות האחרונות התמקמו בעמידה לפני השולחנות מסתירים לכל מי שקנה כרטיסי ישיבה ב"אורקסטרה". המצב נהיה בלתי נסבל – הקהל שנהר מאחור "מחץ, כל דבר שנקרה בדרכו נעמד ללא רחמים מול אלה שבחרו לשבת (והרי אנחנו רכשנו כרטיסי ישיבה יקרים) או מול אלה שפשוט הגורל לא אפשר להם לעמוד וכך גם כשעמדנו אי אפשר היה לראות כלום !!!!!! וזאת למרות שהמופע הוגדר כמופע" ישיבה ליד שולחנות". יתירה מזו – קבוצות הצופים בעלי המוגבלויות ואנשים מבוגרים ישבו חסרי אונים ואחד מהם, קצין במיל שהגיע מרחוק למופע מרר בבכי לאחר שההנאה ניטלה ממנו שלא באשמתו !!!!! ואני שואל : מדוע לא אורגן שטח מגודר למען אלה שרצו להמשיך לשבת ? מדוע לא הוגדר שטח שלא יפריע למען אלה שבאו לרקוד ? כפי שהדברים מסודרים בפארק הירקון – טריבונות ישיבה בצדדים ואורקסטרה לטובת הרוקדים. מדוע נגבה סכום גבוה יותר מיושבי האורקסטרה הקדמיים בו בזמן שהתאפשר ליושבי השורות האחרונות להתפרץ פנימה להסתיר ולהפריע לאלה ששילמו ממיטב כספם. ושאלת השאלות מדוע לא היה מי שידאג לקבוצות האנשים עם המוגבלויות – חלקם נכי צה"ל. כאן לא מדובר בכח עליון, וגם אנשי האבטחה מילאו את תפקידם כראוי !!!!!!!! המארגנים הם אלה שהיו צריכים להפוך את המופע ל"מופע עמידה" עם הבדל בין הדשא לבין האורקסטרה ולסדר לנכים ולקשישים מקום ישיבה מוסדר ללא הפרעה (לפחות עד ההדרן). |
קטעי וידאו ממחוזות האינסטוש
