כל הדיווחים בצל המלחמה מרוכזים במדור החדשות

חדשות הסצנה

משחקי הגלדיאטורים – אקס פאקטור – העונה החדשה

צפייה בפרק הפותח את עונתה השלישית של תוכנית הריאליטי "The X Factor Israel", מחיאות כף לצד הערות נוקבות על רדידות. 

האחים אלמוג ועידן לזר. צילום: יובל אראל

אמש נבצר ממני לצאת ולהגיע לאחת מההופעות היותר מעניינות שהתקיימו באחד מהמועדונים בתל אביב מסיבות השמורות עמי, אז פיניתי את הזמן בערב כדי להתרווח על הספה ולצפות בפרק הראשון של התוכנית המוסיקלית בעונתה החדשה.

בראש ובראשונה ראוי לציין את הליהוק החדש בשולחן השופטים, קובי שמעוני, המוכר בטייטל הבימתי "סאבלימינל", מוזיקאי, ראפר, מפיק שחלק גדול מעיסוקו היומיומי הוא איתור, ליווי והפקה לאמנים צעירים, שחלקם המוצלח יותר זוכה ליטול חלק בהופעותיו כנבחרת ווקליסטים, הוא הבחירה הכי נכונה שעשתה הפקת התוכנית בפן המקצועי, מלוטש, חד, ענייני וקורקטי, מה שנקרא מילה או שתיים ולהתקדם הלאה.

אולם בתוכנית ריאליטי צריך להלעיט את העם, ממש כמו בקרבות הלודרים בזירה העתיקה של אצטדיוני האימפריה הרומית המתנוונת במזון ושעשועים, כאן מגיע חלקה של עדן בן זקן, דוגמא קלאסית של התוכנית להצלחה בזכות חשיפה, פמפום בלתי פוסק מהרגע הזכור ההוא של אוברול הנמר בשלושים ₪ בשוק רמלה לוד בקריית שמונה ועד "לעשות קיסריה שלוש פעמים בסולד אאוט" ובדרך מכירות חזקות למופע הצפוי בחודש הבא בהיכל מנורה מבטחים, עם שלושה אלבומים תוך שלוש שנים ושלל תארי זמרת השנה מתחנות הרדיו השונות, היא הקלף הכי חזק של ההפקה להוכחת הצלחתה של התוכנית, אך עם כל ההישגיות שנצברה היא עדיין איננה מספיק מלוטשת ו"משופשפת בתעשייה" כדי ליטול תפקיד חורץ גורלות, צר לי.

אך מעבר לכך יש גם את המימד המכוער של הריאליטי, הביזוי, הלעג וההגחכה של חלק מהמשתתפים, אז נכון, כל מי שמבקש ליטול חלק בתוכנית שכזו נוטל סיכון כי הוא יחשף כמות שהוא מעל הבמה לעיני מדינה שלמה שתראה האם הוא באמת בעל כשרון לשיר או סתם זמר קריוקי שכונתי שעתידו כזייפן מובטח, אבל מכאן ועד להגיע לרגעים החשוכים של איבוד שליטה מאחורי הקלעים, לחילופי מילים שנאמרו בשעת כעס, צער, המרחק הוא עצום, מפיקי התכנית משתמשים בכוחה העצום של הריאליטי כדי להפוך אנשים לדמויות גרוטסקיות ונלעגות, ביזוי אמיתי. מבלי לנקוב בשמות – אז צחקנו וגיחכנו מהרגעים מול השופטים, אולם מדוע כל חילופי המילים בשעת הצער והתסכול לצוות שמאחורי הקלעים אמור להגיע לצופים, למה? ככה!! כי זה הקטע של הלעטת חיות הטרף בבשרם של הלודרים!!!

אבל עניינית, בפרק הראשון של התכנית כבר שובצו כמה כשרונות ווקליים ראויים להשקעה, כי הרי השאלה הקובעת היא מי מהם יקטף בידי אחת מהחברות הגדולות שמלוות אמנים והופכות אותם לתרנגולת המטילה ביצי זהב? באשר לא מדובר במוזיקאים, כאלו היושבים וכותבים תמלילים, מלחינים אותם וניגשים להפקה מוזיקלית בכוחות עצמם, לא, מדובר בגרונות זהב שי צורך בהשקעה כספית ומקצועית רבה ומקיפה כדי להפוך אותם לכוכבים, הריאליטי כשלעצמו אינו מספיק לכך, הוא בבחינת דחיפה ראשונית לתודעה הציבורית.

בחירת הבלוג? שניים, בראש ובראשונה – האחים לזר, כי אותם ראיתי מבצעים מחרוזת מזרחית כזמרים המחממים את המופע הקיצי של סטטיק ובן אל תבורי באמפי העירוני בבת ים, הפתיעו כבר אז לטובה, כעת מצטער על כך שלא תיעדתי אותם בוידאו שנשמר לכוכבי הערב האמיתיים, בעיה אתית נחשפה כאן כאשר הוברר כי קיימת הכרות מוקדמת בינם לבין סאבלימינל. בשנית ולמעשה העיקרית בתכלס – כן, עוד מעט יחגג חג הסיגד של העדה האתיופית, שניים מכוכבי העדה – אבבה דסה וגילי יאלו יככבו במופע צהריים שיתקיים בתאטרון הקאמרי באחד מימי פסטיבל סיגדיאדה שיתקיים בנובמבר. האם עדן אלנה הירושלמית, נכון לעכשיו הזוכה בתוכנית אקס פאקטור עוד בטרם החלו שלבי העלייה למעלה, תצליח למנף את החשיפה מליל אמש למופע אורח, אפילו עם שיר או שניים, במסגרת חגיגות הפסטיבל? שאלה מעניינת…

ובתחום הרשתות החברתיות כבר קיימת התעוררות רבתי מול הופעתה של עדן אלנה…

 

 

 

מכל מקום ראוי לזכור כי בסופו של דבר התוכנית איננה מתמקדת באיתור מוזיקאים, אלא באיתור ווקליסטים ופרפורמרים, הדרך אל התהילה או ההצלחה תלויה רבות באלו שעוטפים אותם או אותן. אקס פאקטור כשלעצמו אינו עומד לבדו, לא כפאקטור ולא כתוכנית ריאליטי יחידה מסוגה.

 

קטעי וידאו שככל הנראה זמנם קצוב, תיעוד מתוך השידור בידי צופים שהעלו ליוטיוב, הפרק המלא עצמו או חלקים רשמיים ממנו אינם ניתנים להטמעה מעבר להפצה ברשתות חברתיות, חבל…

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button

לגלות עוד מהאתר הבלוג של יובל אראל

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא