כל הדיווחים בצל המלחמה מרוכזים במדור החדשות

חדשות בינלאומיותחדשות הסצנהראיונות עם מוזיקאים

סוף האנושות – מחשב או יוצר

בעקבות חשיפת הבוט הממוחשב שיצר שיר של להקת נירוונה, תפסנו את המוזיקאי הישראלי יריב בן יהודה לשיחה אודות פרויקט דומה של פיצוח הקוד הגנטי לאלבומים ושירים. ראיון.

הבוקר נחשף כי יוטיובר בשם Funk Turkey השתמש בבינה מלאכותית באמצעותה כתב שיר הנחזה להיות של להקת נירוונה. השיר עונה לשם – Smother והוא נשמע כאילו וקורט קוביין שר ומנגן את הליריקה הזו. אין זה השיר היחידי שהיוטיובר יצר באמצעות מתודולוגיה דומה, הוא הצליח לפצח גנרית את השירים והיצירות של הרכבים כ – AC / DC, Metallica ועוד.

בעקבות זאת חזרנו אחורה לשנת 2017 כאשר המוזיקאי הישראלי יריב בן יהודה הוציא את הפרויקט המוזיקלי שלו העונה לשם  the 19something בו נכללו שמונה שירים הנחזים ליצירות של נירוונה, ג'ניס ג'ופלין, לד זפלין, אלניס מוריסט, ג'וני קאש ועוד..

 

יובל – יריב, ספר לי על הפרויקט

יריב – אנחנו עשינו את זה בלי מחשב, הפעלנו את כל מה שהתיאוריה יכולה לתת לנו כדי לנסות ולחולל את זה. הסיפור מבחינתי היה שבני אדם, לא מכונה, ילמדו, לא חשבנו שאפשר ללמוד יצירה של אדם אחד עד הסוף כדי לחולל שיר, חשבנו שאפשר לחולל שיר נוסף לתוך אלבום. כי אלבום בדרך כלל מצלם תמונת מצב של אותו אדם, פעילות, הפקה, בצורה מאוד מאוד מוגדרת. חשבנו שבתוך אלבום נוכל לייצר שיר שלא היה בו קודם.

אז בין היתר עשינו את זה עםPhysical Graffiti  של לד זפלין בגלל סאונד מאוד מיוחד שרצינו להגיע אליו, עשינו את זה עם נירוונה עם האלבום Nevermind, ועם עוד דברים אחרים.

למעשה כדי לעשות את הדבר הזה כמו שצריך, לרוב לא מספיק רק לנתח את האומנות, וצריך להביא עוד מקורות, לרוב עוד דברים שקרו באותה שנה, יכול להיות עוד מוזיקה שיצאה באותה שנה והשפיעה, יכול להיות גם דברים שהאמן התראיין עליהם.

יובל – זה לא מספיק רק לפצח את הקוד הגנטי.

יריב – בדיוק כך, כדי לפצח את השאלה איך עושים שיר, צריך להבין מה גרם לנו להנות מהשירים שהיו באותו אלבום, המטרה הייתה לנתח את החוויה שלנו כמאזינים ולנסות להבין, בהפקה מסוימת יש המון הדגשים על איזורי גיטרה, שירה, בצורה שמאוד מייחדת את ההפקה, לפעמים לצלם בדיוק את הטראק מחליש אותך, לפעמים התרגיל הוא לא לצלם את הטראק ולעשות אותו אחד לאחד אלא לנסות לעשות איזושהי אבולוציה טבעית ולחשוב שהטראק שאתה מפיק הוא לא הראשון באלבום, הוא האחרון באלבום.

כלומר, הקליטו את הכל, עשו את הכל ורצו לעשות עוד אחד ולכן הוא אמור להגיש לך עוד משהו.

ברמה ההפקתית לנו היה מזל שהאלבומים שטיפלנו בהם הם באמת אלבומים ענקיים שיש עליהם תיעוד מלא ברמה של  באיזה מיקרופון השתמשו למה איזה מגבר השתמשו, ובין אם עשינו את נירוונה שניסינו ללמוד עם איזה גיטרות הם השתמשו בסטודיו.

יובל – זאת אומרת יכולתם להפיק את הצליל אחד לאחד..

יריב – גילינו כל מיני דברים, כולם בטוחים שהפתיח היבש של Smell Like Teen Spirit שהוא ניגן אותו על פנדר ג'גואר או פנדר ג'אז מאסטר שהיו לכאורה הגיטרות שאיתן הוא הצטלם בקליפים  ואחרי שהגענו לאולפן הבנו שאת הקטע הזה הוא לא היה יכול לנגן אלא רק על פנדר סטראטוקסטר בפיק אפ שקרוב לגשר.

לגבי מילים, אני חייב להודות שזה היה אתגר שלי בסיפור הזה ואני חושב שכל מי שכותב מילים חוץ ממחשב כותב על עצמו, אז ככול שרציתי לעשות לעצמי איזשהו תרגיל של לחשוב איך קורט קוביין היה כותב נאלצתי להסתפק בלחשוב אילו טכניקות קורט השתמש בכתיבה שלו, השימוש בגוף ראשון, הסיפור, הנקודת מוצא, מי האנדרדוג, למעשה הרבה דברים שקרו בטקסט בסוף היום לקחתי וכתבתי את השיר שלי עם הטקסט שלי והכנסתי אותו לתוך התבנית הקורט קוביינית. את אותו רעיון מימשנו בכל אחד מהטראקים.

עבורי זה היה בית ספר להפקה, אבל לתחושתי היו לנו בקהל מספיק אנשים שחשבו שזה קאבר ולכן השתכנעתי לעזוב את הכיוון הזה לגמרי כי אני לא בעסקי הקאברים.

יובל – שזה נשמע מאוד דומה למקור. כשמישהו אומר לך שאתה מנגן קאבר אבל בתכלס הוא לא יכול להצביע לך על איזה שיר אתה מנגן. כי הצלחת לפצח את הקוד הגנטי של היצירה

יריב – בדיוק, כנס ליוטיוב ולשיר שעשינו כמו נירוונה ובתגובות  -"שמעתי את זה שוב ושוב ושוב והייתי בטוח שזה של קורט קוביין ונירוונה.." וזו הודעה אחרי הודעה שמראות כי אנשים נפלו לתוך הפח הזה. זה לא באמת פח, זה תרגיל יפה, כשבסוף היום אתה רוצה שהמוזיקה תהיה טובה כאילו וזה שיר מקורי.

בסופו של עניין ראיתי שאמנם אתה חוסה תחת המותג הגדול ועושה עבודה נפלאה אבל בסוף אתה עשוי להיות ממוקם כקאבר וזה בדיוק מה שלא רצינו.

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button

לגלות עוד מהאתר הבלוג של יובל אראל

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא